צדקה לעני המחזר על הפתחים כשיש לו פרנסה מקופת הצדקה
בגמ' בב"ב (ט ע"א) תנא:
אם היה מחזיר על הפתחים - אין נזקקין לו. ההוא עניא דהוה מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה דרב פפא, לא מזדקיק ליה. א"ל רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא: אי מר לא מזדקיק ליה, אינש אחרינא לא מזדקיק ליה, לימות ליה? והא תניא: אם היה עני המחזיר על הפתחים - אין נזקקין לו! א"ל: אין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל נזקקין לו למתנה מועטת.
מדברי הגמ' מבואר שעני המחזר על הפתחים מפסיד את זכותו לקבל מתנה מרובה, אך עדיין מחוייבים אנו לתת לו מתנה מועטת. אך לא מוזכר בגמ' אם דינא הכי בין בקופה ובין כל יחיד ויחיד או שמא חילוק יש ביניהם.
רש"י (ד"ה אין) כתב:
אין נזקקין לו - לתת מעות מן הקופה אחרי שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך.
הרי שהבין שרב פפא גבאי היה. וכן כתבו התוס' (ד"ה לא אזדקיק). וכך הדגיש גם האשכול (הל' צדקה; רז ע"א):
ועל קופה ותמחוי קאמרי רבנן
וכן ר' יצחק קרקושא (בשיטת הקדמונים; ב"ב שם):
אין נזקקין לו. לתת לו מעות מן הקופה, אחר אשר הוא למוד לחזר על הפתחים דיו בכך, ולא מזדקקינן ליה למתנה מרובה.
כך נראה אף מדברי הרמב"ם, שהביא דין זה בפרק ז' הלכה ז', העוסק בקופת צדקה, וכן יגיד עליו רעו באותה הלכה עצמה:
מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם.
ובאמת מריהטת הסוגיה משמע דקאי אגבאי צדקה, דהא לעיל מינה תנן:
אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע; לן נותנין לו פרנסת לינה
ומשנה זו על קופת הצדקה נשתנה כמבואר במשנה בפאה (ח, ז). [שו"ר שכן הוכיח הב"י סי' רנ]
ומהרש"א כתב שבאמת אין חיוב לתת מן הקופה אפי' מתנה מועטת, ומשום כך לא נתן לו רב פפא ולא כלום. אך אמר ליה רב סמא שאחרים לא ידעו בו שמן הקופה לא נתן לו אלא שיסברו שאף משלו לא נתן לו, ולא יתנו לו גם הם משלהם וימות ברעב. ולכן חובה לתת לו מן הקופה דבר מועט. ע"ש. ומבואר מדברי מהרש"א שאם ליכא למיחש למראית עין, דהיינו כשברור שהכסף הוא של הקופה, אין חיוב לתת אפי' דבר מועט. ע"ש. וחידוש הוא.
אם כן, למדנו שדין זה על גבאי צדקה נאמר, אולם עדיין יש לעיין אם דינא הכי אף ליחידים שהעני מחזר על פתחיהם.
והטור (סי' רנ) והרדב"ז על הרמב"ם (שם) הבינו דדינא הכי אף ביחידים שהעני מחזר על פתחיהם, אלא שנחלקו בדרך ההיסק. הטור כתב:
ומסתברא כדברי הרמב"ם שעל כל אדם קאי דכיון שהוא מחזר אין האחד צריך ליתן די מחסורו.
אולם הרדב"ז כתב שדברי הטור לא מחוורים, אלא היחידים נלמדים בקל וחומר:
וכל שכן שאין היחיד נזקק לו למתנה מרובה אבל למתנה מועטת נזקקין אפי' יחידים שאסור להחזיר עני השואל ריקם
ובחידושי ר' נחום (ב"ב שם) כתב:
ובעיקר הך דינא דאין נזקקים לעני המחזר על הפתחים י"ל דאי"ז רק דין פטור אלא מלתא דאיסורא, דאסור ליתן לו יותר מנתינה מועטת שמא לא ישאר לו ליתן לעניים אחרים.
אם כן, לכאורה למדנו שאסור להימנע מלתת צדקה לעני בתואנה שהוא יכול לקבל את כספו מוועדת הצדקה. וכך כתב האגרות משה (יו"ד א, סי' קמט):
יש חיוב על כל עיר ועיר לעשות קופה לצדקה, אבל הוא רק לענין שמחוייבין לעשות קופה לחלק להעניים כדי שלא יצטרכו לחזור על הפתחים להתבזות שהוא להיטיב להעניים אבל לא למנוע בזה את העניים שרוצים לחזור על הפתחים משום שרוצים לקבץ בזה יותר ממה שיתנו להם מהקופה, שלהרע לעניים אין רשאין בני העיר ומכיון שהם רוצים יותר בהרוחה מבזיון דחזרה על הפתחים אסור למונעם. ולכן אף שהיו בכל עיר ועיר קופות של צדקה היו גם עניים המחזרים על הפתחים כמפורש בב"ב דף ט', וגם שהיו צריכים להזדקק לו ליתן גם מהקופה למתנה מועטת כדפרש"י ותוס' ואיפסק בש"ע סי' ר"נ סעי' ג' ועיין בט"ז סק"א שכו"ע מודו בזה. ונמצא שלא רק שאסור למונעם מלחזור על הפתחים אף שיש קופה בעיר אלא גם צריך ליתן להם קצת גם מהקופה ולא לומר להם שהקופה היא רק עבור אלו שאין מחזרין על הפתחים לבדם.
אך יד הדוחה נטויה, שכל זה נכון דווקא כשהעני לא יקבל את הסכום הדרוש לו מן הקופה, אך אם יקבל די מחסורו מן הקופה, או לחלופין שכל התושבים נותנים לקופה של וועדת הצדקה מעשר מכספיהם, הרי שוב אינם חייבים לתת לעני מכספם הפרטי כלל. זאת ועוד, שאם בנוסף לפרוטה שהקופה צריכה לתת מצד עצמה, היא נותנת פרוטה בשם כל משפחה ומשפחה, הרי שיוצאים ידי חובה בכך. ממילא, ביישוב של כ-500 משפחות, אפשר לתקן שייתנו לכל עני 500 פרוטות (כ-30 ש"ח סה"כ), פרוטה כנגד כל משפחה, ודי בזה לכאורה.
והנה כיוצא בזה מצאנו בתקנות ניקלשבורג (עמ' 162) שעשו "תיקון גדול" (כלשון התקנה) שייטלו העניים מקופה של צדקה לפי ראות עיני המנהיג, לכל אחד לפי כבודו, "ונגד זה לא יסבבו העניים בעיר", כאשר נימוקם היה:
בהיות בעלי הבתים פה מוטרדים מן האורחים המסבבים מבית לבית מדי יום ביומו, ועל ידי זה מתעכבים פה כמה בני בליעל, ויש לחוש שעל ידי זה יהיו הרבה גניבות.
מניעת עניים מלהתדפק על דלתות הבתים
ולגבי השאלה, אם מותר להגביל את זכותם של העניים להתדפק על דלתי התושבים:
במשנה (ב"ב ז ע"ב) שנינו ובגמ' שם :
כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. (גמ') "למימרא, דבית שער מעליותא היא, והא ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה, עבד בית שער ותו לא משתעי בהדיה! לא קשיא: הא מגואי, הא מבראי. ואי בעית אימא: הא והא מבראי, ולא קשיא: הא דאית ליה דלת, הא דלית ליה דלת. אבע"א: הא והא דאית ליה דלת, ולא קשיא: הא דאית ליה פותחת, הא דלית ליה פותחת. אי בעית אימא: הא והא דאית ליה פותחת, ולא קשיא: הא דפותחת דידיה מגואי, הא דפותחת דידיה מבראי.
ופירש רש"י את הסיבה בגללה אליהו לא התגלה לאותו חסיד:
ולא אישתעי בהדיה - לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע.
מבואר מדברי הגמ' ורש"י שאין למנוע מהעני את היכולת לבקש צדקה באמצעות תיחום המרחב. אם כי לא ברור שיש בכך איסור ממש, ואכן הראשונים והפוסקים השמיטו הלכה זו.
והנה החזון איש (ב"ב ד, ז) כתב:
בלא ההוא עובדא הוי מצי לאקשויי כיון דהוא סותם בפני עניים אין לעשות כן אלא קבעו בגמ' ההיא עובדא למילף דחסידות מביאה לידי גילוי אליהו.... ואפשר דאי לאו ההיא עובדא יש לומר שאין אדם חייב לסבול היזק ראיה מפני טובת העניים, ואין זו מחוב הצדקה ואף דבלא דלת ופותחת מבפנים אין הפסד לעניים, מכל מקום אם טובת בעל הבית בפותחת מבפנים אינו חייב להמנע בשביל עניים, וזו היתה דעתו של ההוא חסידא, אבל אליהו הורה לו שממדת חסידות שלא לעשות בית שער, ומכל מקום פריך בגמ' דכיון דממדת חסידות שלא לעשות בית שער אין אחד יכול לכוף חברו לעשות בית שער.
ומדברי הראב"ד (הביאו השיטמ"ק ז, ע"ב) מבואר כאפשרות השניה בדברי החזו"א:
נראה לי כי מגואי לאו דרך חסידות הוא כי העני נמנע מליכנס בו מפני שנראה עליו כבית מפני שהוא לפנים מן השער הגדול אבל כשהוא מאבראי יודע שהוא בית שער ודרך לחצר ואינו נמנע מליכנס בו ובעל הבית רואהו ומקבלו
אך מדברי המאירי (שם) משמע כאפשרות הראשונה של החזו"א:
בית שער זה שאמרו במשנה שבני חצר כופין בה זה את זה דוקא בשאין בה נדנוד עברה כלל הא יש בה נדנוד עברה והוא שעשוייה בדרך שהעניים אין יכולין לכנס להדיא וצועקים מבחוץ ואין קולן נשמע מפני שהבית שער מפסיק את קולו אין כופין זה.
מעיון בדברי רבנו המאירי במקומות אחרים, נראה שהלשון 'נדנוד עברה' היינו איסור הלכתי ולא חשש או סייג מפני העבירה.[1]
אם כן, לכאורה נחלקו הראשונים אם מותר לגרום לכך שהעני לא יוכל לאסוף צדקה, אף אם המטרה איננה הצרת צעדי העני כלשעצמה.
אמנם יש לציין שהרמב"ם, השו"ע ועוד ראשונים ואחרונים לא הביאו את חילוק הגמ' להלכה כלל. ומשמע שהבינו שמידת חסידות שנו כאן[2]. ולכן נראה שמעיקר הדין אין איסור בדבר.
אולם באמת יש לעיין בשיטת המאירי, שסבר שיש בבית שער איסור מן הדין. מכוח איזו הלכה נאסור זאת ?
הרי על איסור "לא תאמץ" ו"לא תקפוץ" וכו' הוא עובר רק כאשר העני מבקש ממנו (כמבואר ברמב"ם הל' מתנות עניים פ"ז ה"ב: וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון) או לכל היותר כאשר הוא יודע על עני הזקוק לצדקה (כמבואר ברמב"ם בספר המצוות ל"ת רלב: "שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו אחר שנדע חולשת ענינם ויכלתנו להחזיק בהם והוא אמרו יתעלה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון"). אבל ודאי שאינו עובר כאשר גורם לכך שאם יבוא עני בשעה מסויימת הוא לא יוכל לאסוף צדקה ?
ניתן לדמות זאת למה שכתוב בגמ' קידושין (לג ע"א) על אודות מצוות "והדרת פני זקן":
יכול יעצים עיניו מקמי דלימטיה זמן חיובא דכי מטא זמן חיובא הא לא חזי ליה דקאים מקמיה? ת"ל: תקום ויראת.
משמע שאף מי שמונע מעיקרא את קיום המצוה יש טענה כלפיו. אולם לכאורה הכא בבית שער, אינו יודע בוודאות שיגיע העני, וגם אין כלל כוונתו להיפטר דווקא מן המצווה. ועוד, שלא מצאנו שיש איסור בכל המצוות לפטור את עצמו ממצווה לפני שהגיע זמן חיובה, ואדרבא, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות - כדי לפטרן מן המעשר (ברכות לה ע"ב).
ואמנם מצאנו בגמ' במנחות (מא ע"א):
מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן.
ומבואר שאין לאדם לפטור את עצמו ממצוות עשה. אך לכאורה אין לך בו אלא חידושו, וכאן הרי לא מכוון לפטור את עצמו מן המצווה לגמרי, אלא רק מעוניין להגביל את העני להגיע בשעות מסויימות או למקומות הנוחים לו על מנת שיקיים בו את המצוה כדינה. ועוד שגם הגמ' במנחות אומרת שאין בכך איסור מן הדין אלא שיש על הנוהג כן קפידא בעידנא דריתחא.
והנה בגמ' בשבת (סג ע"א):
אמר רבי שמעון בן לקיש, כל המגדל כלב רע בתוך ביתו - מונע חסד מתוך ביתו.
ופירש רש"י:
מונע חסד - שאינו מניח העניים לבא לפתחו.
וכן כתב גם המאירי (שם):
ראוי לאדם להזהר שלא יגדל שום מזיק בתוך ביתו שהרי הוא גורם שלא ליכנס אדם לביתו מחשש ההיזק המצוי להם ונמצא מונע חסד מתוך ביתו.
משמע שמידת חסידות היא זו ואינה חובה, ודלא כמו שמשמע מדברי המאירי לעיל, וצ"ע.
סיכום
- התורה ציוותה עלינו לתת צדקה לעניים. איסור לא תעשה הוא לא לקפוץ את היד מלתת להם או לאמץ את הלב ולהתעלם מבקשתם לסיוע.
- אף על פי שהאדם זכאי לקבל כסף מקופת הצדקה, חובה על כל אחד ואחד לתת לו אף מכיסו הפרטי.
- אמנם נראה שכל זה נכון דווקא כשהעני לא יקבל את הסכום הדרוש לו מן הקופה, אך אם יקבל די מחסורו מן הקופה, או לחלופין שכל התושבים נותנים לקופה של וועדת הצדקה מעשר מכספיהם, הרי שוב אינם חייבים לתת לעני מכספם הפרטי כלל. זאת ועוד, שאם בנוסף לפרוטה שהקופה צריכה לתת מצד עצמה, היא נותנת פרוטה בשם כל משפחה ומשפחה, הרי שיוצאים ידי חובה בכך.
- נחלקו הראשונים אם בניית "בית שער" (גדר) אשר גורמת לכך שהעני לא יוכל להתדפק על דלת הבית ולבקש צדקה, אסורה מן הדין או רק אינה מידת חסידות. להלכה נראה שזוהי מידת חסידות בלבד. ומכל מקום, גם לשיטה המחמירה אין ללמוד מאיסור זה בניין אב שכל גרמא של מניעת העני מלבקש צדקה אסורה. ולכן, מותר להגביל את אפשרות העני להתדפק על דלתי התושבים לשעות מסויימות.
--------------------------------------------------------------------
[1] לדוגמה: ברכות מז ע"א; מו"ק טז ע"א; קידושין מב ע"ב; ב"מ ל ע"ב
[2] ועיין בהרחבה: הרב אוריאל בנר, 'האם יש כוח בטענת אדם שהוא נוהג בחסידות לפוטרו מחיובי שכנים', אמונת עתיך, גליון 97, עמ' 109- 115.
