פשיעה בצדקה

הקדמה

כשאנו עוסקים בצדקה הרי שלעיתים אדם נותן מכספו ישירות לעני ולעיתים הוא נותן את כספו בידי גבאים או אנשים אחרים בטרם יועברו לידי העניים. נשאלת השאלה מה המעמד של מי שמחזיק בכסף לפרק זמן זה. האם הוא מוגדר כשומר על הממון או שלא ולפי זה האם יש לו אחריות על הממון והאם ניתן לתבוע ממנו את הממון במקרה של פשיעה וכד'.

מדוע גבאי הצדקה אינו נחשב שומר ביחס לנותן וביחס לעניים 

משנה בבא קמא צב. :

קרע את כסותי שבר את כדי חייב, על מנת לפטור  - פטור

 המשנה מחדשת שבמידה וראובן אומר לשמעון שבור את כדי או קרע את כסותי הוא חייב כל זמן שלא נתן לו פטור מפורש וזאת למרות שהתיר לו לשבור. בפשט המשנה מדובר על אדם שקיבל חפץ להזיק אותו אך הוא לא קיבל אותו בתורת פקדון והעיקרון הוא שאפילו אם הבעלים מכריז שאין לו עניין יותר בכלי עצמו עדיין זה לא מספיק על מנת לפטור את מקבל הכלי. לגבי מעמדו כמחזיק החפץ- האם הוא שומר על החפץ מהמשנה אין אפשרות לדעת.

 על משנה זו מביאה הגמרא (צג.) ברייתא:

 לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לחלק לעניים

 מברייתא זו רואים שעל בסיס הפסוק "כי יתן איש אל רעהו חמור או שה...וכל בהמה לשמור..." (שמות כב, ט), שבכל נתינה של ממון על מנת שהוא יופקע מרשות הבעלים בין אם זו נתינה על מנת לשבור ובין אם זו נתינה על מנת שהכסף יחולק לעניים, אפילו אם לא נאמר במפורש על ידי הבעלים שזו נתינה על מנת לפטור- פטור המקבל במקרה של פשיעה וכמו שכותב ר"י בתוס' ד"ה "ורמינהי":

דה''פ לשמור ולא לקרוע פי' כשנתן לו לשמור ולא הרשהו לא לקרוע ולא לאבד אז חייב בכל דין שומר אבל אם הרשהו לקרוע ולאבד אם ירצה אין עליו דין שומר להתחייב בכולם במה שמקבלו לשמור^[1]

 אנו רואים שנתינת צדקה לגבאי 'מפקיעה' את הכסף מרשות הבעלים באופן שאין הגבאי כבר חייב באחריות על ממון זה ביחס לבעלים. ומדוע לא נחשב הגבאי שליח של נותן הצדקה דבר שיגדירו כאחראי על הממון כלפי נותן הצדקה ? וכתב על כך בחלקת יואב יו"ד סימן כ"ה:

 אף דלכאורה קשה דגם בקרע כסותי ואף באתי לידי' בתורת שמירה נימא שליחות וכאילו קרע המצווה בעצמו אבל לק"מ דהרי הפנ"י ריש הכונס השריש דל"ש שליחות רק בדבר הנוגע להמשלח אבל במצווה לחבירו שיעשה דבר שאינו נוגע להמצווה הסתה מיקרי ולא שליחות וע"כ בקרע כסותי אין שום הנאה להמצווה^[2] ול"ש שליחות".

 אבל יש לעיין מדוע לא יתחייב הגבאי מצד הפסדם של העניים שהכסף היה אמור להגיע אליהם ? ומצאנו שלשה כיוונים בביאור דבר:

כיוון א' – רש"י:

 רש"י ד"ה "לשמור:

 ... ועניים לא מצו תבעי, דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני

 (ד"ה לשמור). לפי הסברו של רש"י הצדקה אצל הגבאי נחשבת כממון שאין לו תובעים מכיוון שהיא לא שייכת לעני מסויים. מכאן יוצא שלרש"י אם הכסף היה מיוחד לעני מסויים אזי הגבאי כן יהיה חייב.

כיוון ב' - הראב"ד:

שטמ"ק בשם הראב"ד ד"ה "לשמור":

 לשמור ולא לחלק לעניים מפני שהוא ממון שאין לו תובעין שאין העני יודע כמה יגיע לו מן הקופה.

 כלומר גם לשיטת הראב"ד (בנוסף לרש"י)  אם יהיה לנו סכום מוגדר עבור כל עני הרי שהגבאי יהיה חייב לשלם על פשיעתו.

 לפי שתי השיטות הללו הגבאי איננו שומר של נותן הצדקה אבל הוא כן שומר של העניים ורק מסיבה טכנית לא ניתן יהיה לתבוע אותו.

כיוון ג- הרשב"א אליבא דקהילות יעקב:

 קהילות יעקב נדרים סימן ד':

 דהרשב"א ז"ל סובר דהקדש לעניים אינו נעשה ממונם אלא כהפקר לעניים^[3] ומשו"ה ליכא מי שיעבור באיסור ריבית והרא"ש ז"ל סובר דנעשה כבר ממון עניים ממש וכשהגזבר מלוה ממונם הוי כמו שלוחו של ישראל שהלוה מעותיו בריבית דהגזבר יד עניים הוי

 יוצא שלפי הרשב"א אליבא דהקהילות יעקב הגבאי איננו שומר לא של הבעלים ולא של העניים אלא הוא מעין 'מרחב הפקר' שבו מונח הכסף עבור העניים.

 נפק"מ בין שני הכיוונים הראשונים לשלישי הוא שלפי שיטת רש"י והראב"ד, שהגבאי הוא כן שומר ביחס לעניים אבל לא ניתן לתבוע אותו בדיני אדם מסיבה טכנית אבל נראה שיהיה חייב בדיני שמים. אבל לפי הרשב"א אליבא דהקהילות יעקב נראה שהגבאי יהיה פטור לגמרי גם בדיני שמים.

 וכן מצאנו באחרונים מחלוקת זו. החוות יאיר בסימן קצ"ט כתב שבדיני שמיים הגבאי חייב להשיב. ולומד זאת ממסכת ר"ה ו. שאם אדם חייב את עצמו בצדקה על ידי אמירה הרי כבר נחשב הממון כממון עניים וכאילו נמסר להם וק"ו שאם קיבל לידיו כסף שמיועד לעניים הרי שחייב לתת להם אם לא בדיני אדם אז לפחות בדיני שמיים. והפתחי תשובה (חו"מ שא סק"ו) מבסס את החיוב בדיני שמים על פי ההשוואה לגבי מזיק או אוכל מתנות כהונה שגם הוא ממון שאין לו תובעים שלדעת התוס' (חולין קל: 'איבעית') וכך פסק השולחן ערוך(יו"ד סא סטו) חייב להחזיר מצד דיני שמיים.

 אולם בשו"ת אור לציון כרך א חלק חו"מ סימן ז' כתב שאין להשוות את גבאי הצדקה שבפנינו לאוכל מתנות כהונה כי שם מדובר במי שנדר על מתנות כהונה ולכן יש סברה לחייבו ואילו מי שאין עליו דין שומר מכח מה נחייב אותו !? ומביא לראיה גם את הר"ן שפוטר במקרה של מתנות כהונה מדיני שמיים ועוד מוסיף לדייק שגם המרדכי מסביר את הסוגיא שגזירת התורה היא לפטור וכיון שכך פטור אף לצאת ידי שמים.

הסתירה בין הברייתא למשנה

כאמור בשלב זה הגמרא מביאה סתירה בין הברייתא למשנה כאשר הסתירה מפורשת לגבי דין קריעת הכסות. אמנם במשנה לא נאמר דבר ביחס לדינו של גבאי הצדקה. ויש מקום לשאול האם הסתירה היא גורפת. זאת אומרת, האם המשנה תסבור שגם בצדקה הגבאי לא יהיה פטור עד אשר יאמר לו הנותן שהוא יהיה פטור (בניגוד לאמור בברייתא שהוא פטור אף ללא אמירת הנותן) ?

אם נניח שהסתירה היא גורפת, הרי שנמצאנו למדים שיש לנו מחלוקת כיצד להתייחס לפעולת נתינת הצדקה לגבאי. לפי המשנה נתינת הצדקה לגבאי היא למעשה מינוי שלו כשומר על הממון ו/או לשליח עבור הצדקה (ואין לפטור את הגבאי ורק אם נותן הצדקה אמר במפורש שאין כאן מינו של שליח או שומר הגבאי פטור ). לעומת זאת לפי הברייתא עצם הנתינה מפקיעה את בעלות הנותן על הממון ולכן הגבאי פטור.

במבט יותר רחב אפשר גם לומר שהמחלוקת נגזרת מהשאלה האם צדקה היא חסד או דין ממוני. אם מדובר בחסד קרי שאין שום חיוב של הנותן כלפי העניים ממילא הצדקה שייכת לנותן אלא אם הצהיר במפורש שהוא מסיר את בעלותו. אבל, אם הצדקה היא מעין חוב של הנותן לעניים הרי שאין צורך בהצהרה על ויתור מצידו של הנותן מכיוון שממילא הממון לא שלו.

 ולקמן נדון בתירוצי הגמ' לסתירה על פי האמור (ונחלק אותם לשלבים).

שלב א' – שיטת רב הונא:

אמר רב הונא לא קשיא הא דאתי לידיה הא דלא אתי לידיה

 כלומר יש חילוק באחריות של המקבל, בין מקרה בו 'אתי לידיה' לבין מקרה בו 'לא אתי לידיה' ובביאור החילוק כתב הרשב"א בסוגייתנו:

אם אמר לו על מנת לקרוע והוא קרע בעודה מונחת בקרקע קודם שנטלה פטור אבל אם קרעה לאחר שנטלה בידו כבר נעשה עליה שומר ונתחייב בשמירתה ואם קרעה חייב.

 כלומר, מה שמחייב את הגבאי זו העובדה שנטל את הממון בידו ונחשב עתה תחת אחריותו (ולולי זאת הוא פטור)  ומדקדק רש"י בד"ה "ואתא":  

 דאתא לידיה. וקרע בידי' חייב אי לא אמר ליה על מנת לפטור ואפילו אתא לידיה מעיקרא ע"מ לאבד

 זאת אומרת לא מדובר שהגבאי מונה לשומר ואחר כך הוסיף בעל הממון ואמר שהוא יכול לקרוע (עיין בתוס' בסוגייתנו שפירש באופן זה), אלא לשיטת רש"י והרשב"א שאפילו אם לכתחילה הממון הגיע לידו על מנת שהוא יאבד, ולענייננו כדי יחולק לעניים, עדיין כל זמן שהממון בידיו של הגבאי הרי הוא נושא באחריותו. וכשהממון הוא בידי הבעלים או במצב שעדיין לא תחת אחריותו של השומר כמו למשל שמונח על הקרקע אזי יהיה פטור. והנראה שהציור במקרה של צדקה שיהיה פטור הוא אם הפנה את העניים לקחת את הכסף מידם של הבעלים או ממקום ששם הם מונחים. ולדברינו, רב הונא מקבל את הסבר המשנה שצדקה נחשבת ככספו של הנותן אפילו אם היא כבר ביד הגבאי ומסביר את הברייתא באופן שלא יסתור את האמור במשנה.^[4]

שלב ב' – שיטת רבה:

 על תירוצו של רב הונא, מקשה ומתרץ רבה:

 אמר ליה רבה לשמור דאתי לידיה משמע ?

אלא אמר רבה הא והא דאתא לידיה ולא קשיא הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה

 קושייתו של רבה על דברי רב הונא הינה מכל הפסוק, שהרי בפסוק ממנו מדייקת הברייתא את דבריה כתוב : "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור".^[5] משמע שכבר היתה נתינה לידי הגבאי ולמרות שהייתה נתינה, אליבא דהברייתא אין בכך על מנת לחייב את הגבאי בחיובי שמירה^[6] ?

 ולכן מבאר רבה, שלכו"ע הכסף בא לידו. והמשנה מדברת על נתינה בתורת שמירה לעומת הברייתא שמדברת על נתינה בתורת קריעה.  וביחס לצדקה, ברגע שהגבאי מקבל את הכסף לצדקה כבר פקע מבעלותו של הנותן וממילא לא חלים על הגבאי חיובי השמירה. הסבר זה מסביר את המשנה אליבא דהברייתא, קרי רק כשהגבאי ממונה במפורש להיות שומר רק אז הוא חלו עליו חיובי שומר^[7].

שלב ג' / שומר שקיבל כספי מגבאי צדקה פטור:

 ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא. אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא. פשע בה, אתו גנבי גנבוה. חייביה רב יוסף. א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים  ? אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוא

 אחרי שבשלב הקודם הסברנו את המשנה אליבא דהברייתא, בשלב זה הגמרא מחדדת את משמעות עמדת הברייתא ומבהירה אותה.

לפי שיטת רב הונא (לעיל) ברור מדוע חייבו רב יוסף- שהרי הכסף הגיע לידו. אך הגמרא לא מתייחסת לשיטתו אלא שואלת מדוע הוא מתחייב. רואים איפוא שהגמרא מבינה את רב יוסף כשיטת רבה שמכיוון שהכסף הגיע לידי אותו אדם בתורת צדקה הרי שהוא אמור להיות פטור.

 אמנם מדיוק הגמרא רואים שיש פה הליכה צעד אחד קדימה. מדברי הגמרא, 'אפקדה רבה יוסף', משמע שהכסף ניתן על ידי רב יוסף לשמירה ולא לנתינתו לצדקה. זאת אומרת, אף על פי שרב יוסף נתן את הכסף לשמור ולא על מנת לחלק לעניים בכל זאת הפטור שלו עצמו חל גם על השומר שהוא מינה. לפי הסבר זה יש הליכה 'עד הקצה' עם משמעות דברי הברייתא שהרי לפי הברייתא היה ניתן להבין שדין של 'לשמור ולא לחלק לעניים' לא יהיה תקף גם לגבי הגבאי וכמו שפוסק הרמ"א בחו"מ סימן ש"א סעיף ו':

 וכן אם הגבאי אמר לשומר שמור לי חייב כשאר שומר

 אבל השו"ע (שם, בעקבות הרמב"ם) פסק כפשט דיוקינו מדברי הגמרא:

 מי שהפקידו אצלו מעות עניים או פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנא' לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים בד"א כשאין זה הממון מופקד לעניים אלו...קצוץ להם הרי זה הממון שיש לו תובעים וישלם... או ישבע... 

 וכתב החכמת שלמה שם (תוכ"ד דיון על דברי הנתיבות):

 דלשון אפקדה משמע שהפקידו לפי שעה ע"מ לחזור וליטול ממנו ולחלק בעצמו דרב יוסף גבאי הוה כמ"ש רש"י שם ואפ"ה אי לאו דעניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו היה פטור ההוא גברא...^[8].

וזאת מכיוון שברגע שניתן הכסף לצדקה אין עליו עוד חיובי שמירה גם אם הממון עבר כמה ידיים וכמו שכותב המחנה אפריים בהלכות שומרים סימן ט"ז בשם המהרימ"ט:

אבל הרב מהרימ"ט בחי"ד סי' ט"ל כתב דר' יוסף לא הפקידם כי אם לשמירה בלבד כפשטא דמילתא ומ"מ כיון דר' יוסף גופיה היה פטור משמירה שהרי לחלקם באו לידו כי הפקידם הוא אצל אחר הרי הוא פטור דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה.

לפי פשט הגמרא צריך לומר שהיסוד הממוני של צדקה שעליו הברייתא מבוססת- מועצם עד כדי לומר שמכיון שמדובר בכספי צדקה אין לבעלים שלהם שום שייכות אליהם אפילו אם במצב מסוים הם נמצאים אצל אדם שלא על מנת להינתן לצדקה אלא לטובת שמירה בלבד עליהם^[9].

מדוע מותר לגבאי למסור לשומר אחר

בבבא מציעא לו. למדנו שאסור לשומר למסור לשומר אחר ואפילו שומר חינם לשומר שכר מפני שיכול לומר לו 'אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר' וכן 'את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה" ומסביר תוס' ( ב"מ לו. 'אין רצוני') "דהטעם הוא דחשיב כאילו פירש לו שאם ישנה מדעתו כגון שימסרנה לאחר שיהיה כאילו פשע בה..." ואם כן איך רב יוסף מסר את הצדקה שבידיו ? אלא, ברגע שהכסף מגיע לידי הגבאי הוא איננו נחשב לשומר ולא חלים עליו דיני השומרים ולכם יכול גם למסור לאחרים^[10].

כסף הקצוב לעניי מקום מסויים – חובת שמירתו

לעומת הדין בברייתא שפטרה לגמרי את שומר הממון גם מתביעתם של העניים אם הכסף קצוב קצוב לעניי פומבדיתא השומר חייב (כמבואר בגמ' לעיל). ויש לעמוד על יסוד החיוב ומשמעותו.

 רש"י בסוגייתנו כתב (וכן שיטת המגיד משנה בביאור דעת הרמב"ם שאלה פ"ה ה"א):

 כך וכך לשבת לכל אחד, הוה ליה ממון שיש לו תובעין וקרינא ביה לשמור.

 ומסביר התשב"ץ בח"ב סימן רצ"ג:

 ואם הקדש סתם הוא פטור מלשלם שאינו בתורת שומרין לפי שאינו לאנשים ידועים וכיון שאינו לאנשים ידועים הוא ממון שאין לו תובעים ופטור מלשלם והכי מוכח בפרק החובל דדרשינן התם לשמור ולא לחלק לעניים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ואף על פי שהצרפתים אומרים שכיון שאין (צ"ל שהן) לעניי העיר ממון שיש לו תובעין הוא אין נראה לחלק שכיון שמי שהוא עני היום אינו עני למחר וגלגל הוא שחוזר בעולם ומה שאמרו בגמרא עניי דפומבדיתא מקיץ קייץ להו זהו בהקפה (-קופה) הנגבית מיד לעניים ידועים

 לפי הסבר זה גם ביחס לעניים אנו מצמצמים מאוד את האחריות של הגבאי למצב ממוני מאוד מדויק של עניים ידועים עם קצבה ידועה הנגבית מיד.

 אבל לפי הכסף משנה בפרק ה' מלכות שאלה ופקדון הלכה א'  (והב"ח חו"מ סימן שא ד"ה "הופקדו") הדין שונה:  

 נראה לומר דלדעת רבינו אפילו לא קיץ להו נמי חייב ומ"ש והרי הוא קצוץ להם היינו שהוא מיוחד לגמרי להם שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו כולה או מקצתה לצורך עניים אחרים.

זאת אומרת אפילו אם הכסף איננו קצוץ לפי כל עני ועני, מעצם העובדה שמדובר על המעות של עיר מסויימת ולא אחרת הרי שכבר נחשב הדבר כממון שיש לו תובעים. ויש פה חידוש גדול שכן למרות שאין מישהו מסוים שיכול לתבוע סכום מוגדר ולכאורה היה אפשר לומר לכל אחד- לא לך אני רוצה לתת סכום זה או אחר הרי שבכל זאת יהיה חייב בכל דיני השמירה.

לפי ההסבר של רש"י צריך שיהיו עניים מוגדרים וסכום מוגדר וכבר ראינו לעיל שרש"י סובר שהכסף שייך לעניים ורק סיבה טכנית מונעת מהם לקבלם- שלא יודעים לאיזה עני הכסף שייך. ברגע שפטרנו את הבעיה, הרי שהכסף יוגדר כשייך לעניים והוי ממון שיש לו תובעים.

 ואילו לפי ההסבר של הכסף משנה נראה כמו הרשב"א אליבא דהקהילות יעקב (לעיל), שהגבאי הוא כעין 'שטח הפקר' שהממון לא שייך לבעלים אבל גם לא לעניים. אבל ברגע שנגדיר קבוצת עניים שהכסף שייך להם ממילא הכסף כבר לא ייחשב במצב הפקר גם אם עדיין אנו לא יודעים את החלוקה הפנימית בין כל עני ועני.

שומר הארנק – שומר חינם או שומר שכר

 מתיאור הגמרא (לעיל) 'פשע בה אתו גנבי גנבוה חייביה', משמע לכאורה שהשומר מוגדר כשומר חינם שחייב בפשיעה אבל לא בגניבה ואבידה. מצד שני ישנה סברה לומר שמכיוון שהוא עוסק במצווה ויש לו שכר מצווה הרי שהוא אמור להיות שומר שכר. ומצאנו מחלוקת דבר. הר"מ מסרקסטה (מובא בשטמ"ק בסגייתנו ד"ה "ופסק") כתב:

 וכן נראה לומר דאפילו בגנבה ואבדה מחייב בהא כשומר שכר דעוסק במצוה הוא וכן אמרינן בעלמא גבי שומר אבדה דכשומר שכר דמי דעוסק במצוה הוא ולא צריך ליה למיתבא ריפתא לעניא כיון דעוסק במצוה הוא פטור מן המצוה.

ובמהרי"ק שורש ו' גרס בסוגייתנו 'אתו גנביה ושקלוה' ולא הזכיר שמעיקרא היתה פשיעה ונראה שכוונתו לומר שמדובר בגניבה וחייב עליה כיון שהוא שומר שכר וכדברי הר"מ מסרקסטה.

אולם הנתיבות בסימן ע"ב בביאורים ס"ק י"ט) כתב ששומר הארינק הינו שומר חינם :

 נראה דבגבאי צדקה לא שייך זה, דלא שייך פרוטה דרב יוסף רק במקום שעוסק במצוה שהיא מצות עשה ומוטלת עליו בחיוב ואסור לקבל עליה שכר, כגון בהלואה או בהשבת אבידה. אבל צדקה, החיוב מוטל על כל אדם ליתן צדקה, אבל אין חיוב ומצות עשה מוטל על שום אדם להיות גבאי צדקה, דאם היה מצות עשה להיות גבאי היו כל ישראל מחוייבים להיות גבאים, רק החיוב על הב"ד לכוף את ישראל על הצדקה ולמצותו של מקום ולהעמיד ממונים על זה, והממונים רשאים לקבל שכר על זה, לא שייך בזה פרוטה דרב יוסף^[11].

כספי ציבור שנמסרו לצדקה / חיוב שמירתם

 עד עכשיו עסקנו בצדקה שאדם פרטי נותן לגבאי (וכך ניתן לבאר את סוגייתנו לעיל), נחתום את הדיון בשאלה מה הדין של כספי ציבור שנמסרו לצדקה. וכתב הנתיבות בסימן ש"א בביאורים ס"ק ו':

 דוקא שהשומר הוא המחלק אז הוי ממון שאין לו תובעין, שכל עני שיבוא יכול לומר לא לך אתן כי אם לאחר, אבל הציבור שנותנים מעות לגבאים שהן נותנין לכל עני כדינו וכפי אומד דעתם, ואם יתרבו עניים צריך הציבור להוסיף ואם יתמעטו עניים וישאר ממון נוטל הקהל המעות לצורכם, וגם יש להקהל רשות לשנות המעות, ודאי דמעות הציבור הוא והוי כיש לו תובעין דחייב.

 הנתיבות סובר שסוגייתנו ההולכת אחר הברייתא המפקיעה את הממון מהנותן, נשענת על המציאות בה נוצר נתק בין הממון לבין נותן הממון וכל הממון נמסר לצדקה ואין יותר זיקה בין העניים אליהם מיועד הכסף לבין נותן הממון. וכשאנו מצרפים לזאת גם את הדין של ממון שאין לו תובעין מצד העניים, הרי שהשומר פטור. אבל בכספי ציבור יש כל הזמן זיקה מתמשכת בין הממון לבין הציבור שכן ניתן לגבות מהציבור עוד כסף במידת הצורך לצורך העניים וכן להיפך- במידה וישנו עודף הרי הציבור לוקח בחזרה אליו את הממון. לכן הבעלות שלו על הממון לא מופקעת וחשיב ממון שיש לו תובעין.

 אבל מדברי הפתחי תשובה חו"מ סימן ש"א ס"ק ח' מוכח שאין חילוקו של הנתיבות מוסכם:

 עיין בתשובת שיבת ציון סי' צ"ט בעובדא שאירע בקהילתו בגבאי אחד מגבאי בתי כנסיות, אסף מעות נדבה מאנשי בהכ"נ שלו לצורך קמחא דפיסחא לעניי קהילתם, והמעות היו שטרי הקיסר ירום הודו [איינלעזינגס שיינע], וכרך אותם בנייר הרשימה מהנדבות והניחם בתוך כיסו ואח"כ נאבד ממנו... עכ"פ בנידון דידן, כיון שהפרנסים חייבים לפרוע בעד הקמח שלקחו לחלק לעניים, א"כ המעות שנתקבץ ע"י גבאים דבתי כנסיות אין לו דין מעות עניים כי אם מעות הפרנסים, ויש לגבאי דין שומר עליו להיות חייב עכ"פ בפשיעה אם לא שמר כדרך השומרים, עכ"ד ע"ש. ומדבריו מבואר דאילו לא נכנסו הפרנסים בערבות לשלם מכיסם היה פטור הגבאי דבית הכנסת כיון שלא אמר שמור לי^[12], וזהו דלא כדעת הנתיבות המשפט [סק"ו] שהבאתי לעיל סק"ה, ועמ"ש שם.

 הפתחי תשובה לא מחלק בין יחיד לציבור וכל זמן שהגבאי לא הוגדר כשומר הרי שהוא יהיה פטור. ניתן לומר שהוא מסכים לנתיבות שהזיקה בין הממון לציבור לא ניתקת אבל אין בכחה להגדיר את חיוב השמירה של הגבאי, אלא רק לעניין לתבוע מהציבור תוספת או לאפשר את חיוב החזרת הממון לציבור. ואפשר להסביר שהזיקה כלל לא נמשכת, וכל סכום שניתן הרי הוא מופקע מרשות הציבור ואין לו בעלות עליו. וכל מה שאנו תובעים תוספת או מחזירים את הממון הרי זה נחשבת כאילו ממון חדש או תובעים או מחזירים.

סיכום:

 אדם שמסר את ממונו לגבאי צדקה יש לדון בחיובו כשומר ביחס לנותן וביחס לעניים.

 על פי הפירוש בהעלינו במשנה, הגבאי הוא שומר הממון מכיוון שצדקה הוא דין של חסד והממון נחשב של הבעלים עד שמגיע לידיים של העני. וכל זמן שלא הוגדר הגבאי כפטור מכל חיובי השמירה, הרי שנחשב שומר הממון. ואילו לפי הברייתא הגבאי פטור מכיוון שצדקה היא ממון ששייך לעניים ולכן מרגע שהנותן מסר את כספו לגבאי צדקה נחשב כאילו הממון יצא מרשותו ושייך לעניים. ממילא הגבאי איננו שומר על הממון ביחס למי שנתן לו את ההמון.

ומצד העניים, כל זמן שאין עני מסויים שהכסף מגיע לו או לפי שיטות אחרות קבוצת עניים שהכסף שייך לה (כגון עניי עיר מסויימת), הרי נחשב ממון שאין לו תובעים ופטור הגבאי גם מצד העניים ויש אומרים שאפילו פטור בידי שמיים.

 במידה והגבאי מסר לשומר אחר, הרי שסיבת הפטור של הגבאי ממשיכה גם אל השומר ופטור, אלא אם כן ישנם עניים מסויימים שהכסף שייך אליהם וכנ"ל.

במקרה וכספי הצדקה הם כסף שהגיע מצד הציבור נחלקו הנתיבות שסובר שהציבור יכול לתבוע את הגבאי והפתחי תשובה בשם שיבת ציון שסובר שסיבת הפטור שראינו בברייתא נכונה גם ביחס לגבאי שקיבל כסף מהציבור.

-----------------------------------------------------------------------------------

[1] ונחלקו הראשונים האם היקף הפטור כולל גם היזק בידים. לפי הראב"ן (ד"ה מי) והשיטה מקובצת בשם בעל המאור (ד"ה ונראין דברי) הברייתא באה רק לפטור מחיוב במקרה של פשיעה לאמור ברגע שאומר לו שיכול לשבור בידיים אזי זו אמירה שמפקיעה את אחריותו כשומר אך לא מתירה לו להזיק בידיים (אלא אם אמר לו במפורש שבור על מנת להיות פטור) ואילו לפי התוס' (ד"ה ורמינהי) והרמב"ן (מלחמות ה' ד"ה ועוד קרע) הפטור הוא פטור גמור- גם אם הזיק בידיים. נפקא מינה לענייננו יכולה להיות לגבי השאלה האם מותר לגבאי להזיק בידיים. שאם אנו אומרים שיש פה רק הפקעה מדיני שמירה אז בודאי שאסור. אבל אם אנו אומרים שברגע שהכסף ניתן לצדקה אזי הוא מופקע מרשות הבעלים יכול להיות שגם אם הגבאי יזיק בידיים לא יהיה ניתן לתבוע אותו מהצד של הבעלים.

[2] וצריך לומר שיש כאן שני דינים. דין אחד הוא הצהרת הנותן שאין לו עניין יותר בממון (על ידי מה שאמר קרע את כסותי או מסור את כספי לצדקה) ודין שני הוא הגדרת מקבל הממון. כדי ליצור זיקה בין הנותן למקבל צריך הנותן להגדירו כשומר הממון. אם לא עשה זאת הרי בעצם נתינת הממון כאילו הפקירו. יוצא שהגדרת הגבאי כשליח תהיה רק אם מימש את השליחות קרי נתן את הצדקה לעני. (כיוון שרק באופן זה מתגלה למפרע שנתינת הממון היא הנאה למצווה ולא רק הסתה, וזאת בהנחה כמובן שקיום מצוות הצדקה היא הנאה.) ואולי אף ניתן לומר שהדבר מלמד שמי שנותן צדקה לגבאי יצא ידי חובת צדקה רק ברגע שהכסף ניתן לעני ואמנם אפשר לומר שלאו דווקא מכיוון שאפשר שעצם נתינת הצדקה לגבאי מוציאה את הנותן ידי חובה וזה עצמו מה שמפקיע את הממון מהבעלים וצ"ע.

[3] וכמו שיטת בית שמאי במחלוקתם עם בית הלל: בית שמאי אומרים: הבקר לעניים - הבקר, ובית הלל אומרים: אינו הפקר, עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה. (פאה פ"ו, מ"א).

[4] ונראה שתוס' יסברו ההפך- שהמשנה מוסברת כמו הברייתא שכל זמן שלא מינה את הגבאי כשומר, אז ברגע שהכסף ניתן לו בוודאי שלכולי עלמא יהיה פטור וזהו כפי סברת הברייתא שראינו שנתינת הכסף לצדקה מפקיעה את הממון מידיו בעליו ואין הגבאי נחשב כלל שומר.

[5] רש"י והראב"ד. גם כאן תוס' (ד"ה 'הא') הולכים לשיטתם ומבארים שהלימוד הוא דווקא מהמשך הפסוק: "וכל בהמה לשמור." זאת אומרת מדובר בנתינה לצורך שמירה, קרי נקודת המוצא שהגבאי הוגדר כשומר.

[6] כמובן שרב הונא מכיר את הפסוק ונראה שיתרץ שאין להפריד בין 'יתן' ללשמור'. זאת אומרת מתי אדם מוגדר כמחויב לשמור? כאשר מישהו נתן לו לשמור- בין אם לקח מידו ובין ממקום ששם היה החפץ מונח. עצם מה שבא החפץ לידו כבר מגדירו כשומר, למרות שלא הוגדר רשמית כשומר ואפילו אם קיבלו על מנת לקרוע כמו שדייקנו.

[7] וגם כאן תוס' לשיטתו. שלפי דרך הסברתנו בסוגיה, עד תירוצו של רבה כלל לא הנחנו שמקבל הממון מונה לשומר וממילא החידוש של רבה הוא בדיוק בחילוק זה- אם מונה לשומר או לא. אבל תוס' הניח שכן מונה ולכן עכשיו אליבא דתוס' באנו לחדש שלמרות שמונה לשומר אם קיבל את החפץ בתורת קריעה הרי יהיה פטור וממילא לפי תוס' "...כ"ש אם לא עשאו שומר אלא א"ל קרע כסותי ושבור כדי המונח לפניך שהוא פטור".

[8] וראה שם שמתרץ שרב יוסף היה סגי נהור ולכן ברורה הכוונה שהוא לא זה שיחלק בצ"ע.

[9] והשיטות שהבאנו שרואות לנכון לחייב את השומר מגבילות את הברייתא ומקרבות אותה למשנה שסוברת שכל זמן שהנותן לא פטר במפורש את מקבל הכסף, הרי הוא חייב. עמדה זו רואה מצד אחד את נתינת הכסף לרב יוסף כפעולה שמשמעותה ויתור על הבעלות על הממון אבל מצד שני ויתור זה מותנה רק ביחס למי שנתנו לו את הכסף ולא ביחס למישהו אחר שהגבאי ממנה לשומר וכאילו הבעלים אומרים אמנם צדקה זה מדין חסד והכסף באמת שייך לי, אבל אני מוכן לוותר עליו כל זמן שמי שמסרתי לו את הכסף ייתן את זה לעניים ולא למישהו אחר. לפי הסבר זה צריך לומר שהבעלים אפילו יכולים לתבוע את רב יוסף, ומכח תביעה זו רב יוסף תובע את השומר. כיוון מתון יותר הוא לומר שהבעלים כבר איבד את זכות תביעתו מרגע שמסר לרב יוסף והתביעה האפשרית היחידה היא בין רב יוסף לבין השומר.

[10] ראה עוד בענין זה בשו"ת המהרי"ק, שורש ו.

[11] בחידושי רבינו שמעון הלוי (גיסו של רעק"א) על אתר כותב על פי שיטת ר"י בתוס' (ב"ק נו: ד"ה "בההיא") ששומר אבידה נחשב כשומר שכר, זה רק בשעה שעוסק בה לשטוח ונעור. זאת אומרת כשהוא עסוק בטיפול באבידה אז לא חייב לתת לחם לעני ונחשב כשומר שכר. אבל כאן (בארנקי של צדקה) כל זה לא שייך ולכן לא נחשב כשומר שכר אלא חינם. וראה את דחייתו של הנודע ביהודה והרחבתו בסוגיה, (נודע ביהודה תנינא, חו"מ נ"ד).

[12] ועיין לעיל לגבי שומר של מעות צדקה האם חייב מכח השמירה יותר מגביא הצדקה שהפקיד אצלו.