יאוש באבידה / ישי שרייבר

במאמר זה נעסוק בעז"ה במהות דין יאוש, עפ"י דברים שהתבררו בעזרת מקורות שנלמדו בקרב חבורת הלומדים במג"ל.

דין יאוש למדנו מהמשנה (בבא מציעא כז.):

אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת - להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת - שיש בה סימנין ויש לה תובעין, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים - חייב להכריז.

ופרשו שם רש"י והתוספות^[1] שהמלים יש לו תובעין באות לאפוקי מקרה בו הבעלים התייאש.

מקור נוסף לדין זה מצינו בירושלמי (ב"מ פרק ב' ה"א):

מניין לייאוש בעלין מן התורה רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק [דברים כב ג] כן תעשה לחמורו וגו' את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריז יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם.

כרגע לא נעסוק בהרחבה בשאלה למה נצרכים שני המקורות. נזכיר את דברי רמב"ן (הובאו במאמר הקודם) המציע שזו מחלוקת, ונציין לאוצר מפרשי התלמוד (ב"מ כז. עמוד קצח.(

על מנת להבין את מהות דין יאוש, נתחיל ממקרה מסויים. הגמרא (כג:) מספרת:

ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא, אתא לקמיה דרב. אמר ליה: זיל שקול לנפשך, חזייה דהוה קא מחסם, אמר ליה: זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה. לימא קא סבר רב מקום לא הוי סימן? - אמר רבי אבא: משום יאוש בעלים נגעו בה, דחזא דקדחי ביה חלפי.

כלומר האבידה מותרת למוצאה למרות שיש בה סימן, כי ניכר עליה שהיא מונחת שם זמן רב, ולכן מסתמא התייאשו הבעלים. מקרה נוסף מובא בגמרא בהמשך (כד:), בהקשר לדין מקום שהרבים מצויים בו ולכן הבעלים מתייאשים.

רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, אמר ליה: מצא כאן ארנקי מהו? - אמר ליה: הרי אלו שלו. - בא ישראל ונתן בה סימן מהו? - אמר ליה: חייב להחזיר. - תרתי? - אמר ליה: לפנים משורת הדין. כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא, ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא, לפנים משורת הדין.

כלומר שמואל הצריך את רב יהודה להחזיר אבידה לאחר ייאוש בעלים לפנים משורת הדין, והגמרא מדמה זאת למעשה אביו, שהחזיר חמורים לאחר שנים עשר חודש לפנים משורת הדין. וצריך הסבר, למה לאחר יב"ח ההשבה אינה מחוייבת. רש"י (ד"ה בתר תריסר ירחי שתא) עונה על כך במילה אחת:

בתר תריסר ירחי שתא, מצאם:

כלומר לפרש"י אבוה דשמואל מצא את החמורים יב"ח לאחר שאבדו, ולכן מסתמא היה יאוש בעלים, כמו שלמדנו מהמעשה בדף כג:. לכן הוא היה פטור מהשבה, והשיב לפנים משורת הדין, בדומה למעשה של שמואל ורב יהודה.

התוספות (ד"ה לבתר), לעומת זאת, מציעים פירוש אחר:

פי' הן עצמן החזיר אף על גב דלא היה צריך ליתן רק דמיהם כדתנן בפרקין (דף כח:) כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן.

כלומר החסידות היתה בכך שהחזיר את החמורים עצמם, ולא רק את שווים. לפי"ז הדמיון למקרה של ר"י ושמואל הוא רק בעצם המושג לפנים משורת הדין באבידה, אך לא באופי ההיתר עליו הוא ויתר.

התוס' (שם) גם מסבירים למה מיאנו בפירש"י, וז"ל:

אבל רש"י פירש שמצאן אחר י"ב חדש שנאבדו קשה דמנלן שיהא בשביל כך למוצא דהאובד אינו מתיאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז.

התוספות מבינים שמקרה זה אינו דומה^[2] למקרה בדף כג:. לפי"ד היאוש לא נגרם מעצם כך שעברו יב"ח, אלא מכך שהמאבד יודע שהמוצא ידע שעברו יב"ח (ע"י סימן בגוף האבידה, כמו קדחו ביה חילפי). אך אם המוצא עשוי לחשוב שהאבידה חדשה, אין למאבד סיבה להתייאש, כי המוצא לעולם יכריז כשימצא.

בשורות הבאות ננסה להסביר את דברי רש"י והתוס' בעז"ה.

שיטת רש"י

כבר ציין במסורת הש"ס לרש"י בברכות נח:. הגמרא שם לומדת

אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש, שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד.

כלומר פשוט שכלי אובד נשכח לאחר יב"ח, וממנו לומדים למת. ופרש"י שם

ככלי אובד - וסתם כלי לאחר שנים עשר חדש משתכח מן הלב, דיאוש בעלים לאחר שנים עשר חדש בפרק אלו מציאות (דף כ"ח א'): מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים, ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג, דהיינו שנים עשר חדש, ושוב אין צריך להכריז.

רש"י כותב בפירוש, כאמירה הלכתית, שיאוש בעלים לאחר יב"ח. א"כ מובנת שיטתו בב"מ, שלא מחלק בין המקרים. עצם העובדה שעברו יב"ח גורמת לבעלים להסיח דעתו מהחפץ ולהתייאש ממנו, גם ללא שיקול מפולפל (כעין התוס') בשאלה האם יש לו סיכוי לקבל אותו בחזרה.

ומ"מ צריך לבאר את המקור של רש"י, שלמד מדין הכרזה. הרי לכאורה אם היה יאוש לאחר דאתא לידי המוצא, שוב אינו מועיל כלל. ולכאורה דין הכרזה ג"ר הוא כי לא הטריחוהו יותר.

וצ"ל שרש"י הבין שבאמת דין השבה עדיין יש, ואם יבוא המאבד צריך להשיב לו, אלא שכיוון שהמאבד עצמו התייאש (מסתמא), לכן לא הטריחו את המוצא להכריז. כלומר אם המאבד לא טורח ודואג באבידה, גם המוצא לא צריך לטרוח בה. עוד נשוב לסברה זו בהמשך בעז"ה.

ובסברת הדבר צ"ב, למה באמת מתייאש הבעלים לאחר יב"ח ולא עושה חשבון הגיוני (כדברי התוס'). ונראה שלפרש"י מהות הייאוש הוא שמסיח דעתו מהדבר, והסחה זו אינה החלטה אקטיבית הגומלת בלבו, אלא מציאות שפונה לבו ולא עוסק בזה, כמו שכחת המת. ואף אם בשיקול הגיוני עדיין יש לו סיכוי טוב לקבל את החפץ בחזרה, מ"מ הוא מסיח דעתו ממנו. הגע עצמך, וכי עד סוף ימיו יחשוב ויצטער על אותו חפץ שאבד הימנו?!

ולפי הנ"ל יש לבאר כיצד עובד בכלל דין יאוש. הרי זה דבר חידוש, שבעלות תפקע עקב הסחת דעת. ונראה שבאמת עצם האבידה היא גורמת להפקעת הבעלות^[3], וכדברי^[4] החזו"א (כלים ל"א י"ב)

שלא החשיבה תורה בעלים על ממון אלא כששולט עליו.

אלא שהתורה צוותה על השבת אבידה, ולכן הבעלות עדיין קיימת. א"כ מצוות ההשבה היא הגורמת לבעלות, ולא הבעלות גורמת למצוות ההשבה! א"כ פעולת הייאוש אינה על הבעלות, אלא על המצווה, וממילא הבעלות פוקעת. ומה פעולת הייאוש על המצווה?

נ"ל שלרש"י מצוות השבת אבידה היא לעזור למאבד למצוא את אבידתו. כעין הגדרה זו מצינו במצוות הקרובות (בתורה ובמשנה) - פריקה וטעינה: עזוב תעזב עמו (משפטים), הקם תקים עמו (כי תצא). ושנינו (לב.)

הלך וישב לו, ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק - פטור. שנאמר עמו. אם היה זקן או חולה - חייב.

כלומר החיוב הוא לעזור לו, לפי יכולתו. ובאבידה אין לו יכולת כלל^[5], כיוון שאינו יודע היכן היא. ומ"מ צריך להיות במצב של מחפש ומבקש^[6], כך שהמוצא יעזור לו בחיפושו. לעומת זאת לאחר ייאוש - הוא כבר לא בתודעת מחפש ומבקש, ולכן אין מצווה לעזור לו. מכיוון שאין מצווה, ממילא פוקעת בעלותו על החפץ, משום שאינו  שולט עליו.

עד כאן ביארנו את שיטת רש"י באר היטב.

שיטת התוספות

בשיטת התוס' מתעורר קושי בסיסי. התוס' הרי לא באים לחלוק על הגמרא בדף כג:, כלומר הם מודים ששייך יאוש לאחר יב"ח, אלא שמסייגים את זה למקרה שהמאבד יודע שהמוצא ידע שעברו יב"ח. ונשאלת השאלה, מה מועילה ידיעה זו? הרי לפי"ד יב"ח אינה סיבה עצמית ליאוש, אז גם אם המוצא ידע, עדיין אין סיבה שלא יחזיר, שהרי יב"ח אינה סיבה לייאוש! ואם למוצא אין סיבה שלא להחזיר, א"כ למאבד אין סיבה להתייאש!

ונראה בפשטות שיש מציאות של יאוש מסויים לאחר יב"ח, (כדמוכח בברכות נח:,) אלא שאין זה יאוש מספיק כדי להתיר את האבידה. ומ"מ דרכם של בני אדם לתלות בכך ולהתיר לעצמם את המציאה, שלא כדין. ולכן אם אין למוצא דרך לדעת שהאבידה ישנה, אין למאבד סיבה להתייאש יאוש גמור, אך אם יש למוצא דרך לדעת, א"כ המאבד מתייאש כי הוא חושש שהמוצא יתיר לעצמו שלא כדין.

העולה מדברינו, שלפי התוס' יאוש של הסחת הדעת גרידא אינו מתיר את האבידה, אלא דווקא יאוש מודע מתוך החלטה. לכן הצריכו התוס' חשבון הגיוני להצדיק את הייאוש^[7].

מתוך כך נראה שהייאוש צריך לפעול ממש בממון, דהיינו היאוש הוא סיבת ניתוק הממון מבעליו (ודלא כמשנת"ל בשיטת רש"י).

נפק"מ אפשרית היא להבנת דברי כסף הקדשים (רסב ס"ה) שכתב וז"ל:

ייאוש באבידה י"ל דל"ש בבן נח ורק בין עם בנ"י חידוש הלכה כן כי ייאוש אינו הפקר ואינו קונה רק בצירוף שינוי רשות או באבידה משא"כ בב"נ ומכ"ש גוי באבידת יהודי שאינו קונה בייאוש רק אחר הפקר גמור בפירוש קונה.

לכאורה נראה שכוונתו שכיוון שייאוש לא שייך, א"כ ישראל שמצא אבידת נכרי, לא יכול לקנותה. ואף שהתורה פטרתו מהשבה (ואפילו אתאי לידיה), מ"מ לא הוי ממונו דישראל. ועתה נחזי אנן, לפי משנ"ת בשיטת רש"י לא שייך דבר זה כלל, דהא אם אין מצוות השבה כ"ש דהוי הפקר מרגע שאבד. אולם לתוס' ניתן להבין דבר זה, שייאוש מפקיע ממון, אלא שאינו ממש כהפקר (ועי' לקמן), ולכן מועיל רק במקרים מסויימים, וזהו חידוש של התורה במקרים אלו, ולכן לא שייך בגוי.^[8] וללא חידוש זה, חוזרים לנקודת המוצא, שהבעלות לא פקעה.

יאוש מול הפקר

עדיין צריך לבאר, לשיטת התוס', מהו היאוש, ואיך הוא פועל על הממון.

שאלה זו מתחדדת לאור דברי התוספות^[9] במסכת ב"ק (סו. ד"ה כיון דבאיסורא אתי לידיה), שם כתבו:

מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר.

התוס' מתייחסים לסברת הגמרא (שם), שכאשר הגיע החפץ לידו באיסור, היאוש לא קונה. לסברתם אם יאוש היה כהפקר, לא היה מקום להגבלה כזו, שהרי רשות הבעלים פקעה לה, וממילא אין מעכב מלקנות. לכן הסיקו שיאוש אינו כהפקר.

לאור כך אולי ניתן להבין יותר את משמעות השבה אחרי יאוש (לפנים משורת הדין במקום שהרבים מצויין בו, או אפילו חובה בתוס' כג. ד"ה והא איכא נכרים בסופו). בשלמא לרש"י המצווה מתרחבת, וממילא שייך להחזיר. אלא לתוס' הרי אין בעלות, ואם אין בעלות אין מצווה! אלא שייאוש אינו ממש כהפקר, לכן עדיין יש שייכות לחפץ. אלא שעדיין לא הסברנו כיצד זה עובד.

א"כ צריך להסביר מה החילוק בין יאוש להפקר. בחלק הבא של מאמר זה נעסוק בשאלת היאוש וההפקר באופן בלתי תלוי בכל מה שנתבאר לעיל.

חלק ב' – יאוש והפקר: כיצד פועלים והנפק"מ

בחלק א' של המאמר עסקנו בנושא היאוש בהקשר של מצות השבת אבידה. בחלק ב' נעסוק בנושא היאוש באופן כללי, ובפרט ביחס שבין יאוש לאבידה.

הגמרא (ב"ק סו.) דנה ביאוש בגזל:

אמר רבה:... יאוש - אמרי רבנן דניקני, מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן; אי דאורייתא, מידי דהוה אמוצא אבידה, מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה קני ליה, האי נמי כיון דמייאש מרה קני ליה, אלמא קני; או דלמא לא דמיא לאבידה, אבידה הוא דכי אתאי לידיה - בהתירא אתיא לידיה, אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה - מדרבנן הוא, דאמור רבנן ניקני מפני תקנת השבים.

ורב יוסף אמר: יאוש אינו קונה, ואפילו מדרבנן.

איתיביה רב יוסף לרבה: גזל חמץ ועבר עליו הפסח, (עמוד ב') אומר לו הרי שלך לפניך; והאי כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש, ואי ס"ד יאוש קנה, אמאי אומר לו הרי שלך לפניך? דמי מעליא בעי שלומי ליה! א"ל: כי קאמינא אנא - זה מתייאש וזה רוצה לקנות, האי - זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות.

בשלב ראשון נתמקד בדברי רבה, המעלה סברא שבגזל יאוש לא יועיל מדאורייתא משום דבאיסורא אתא לידיה. התוס' (שם ד"ה כיון דבאיסורא אתי לידיה) מדייקים מסברא זו שיאוש אינו כהפקר, שהרי אם היה כאן הפקר, הרי פקעה רשות בעלים ופשוט שהגזלן יכול לקנות, וז"ל:

כיון דבאיסורא אתי לידיה - מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר והא דאמר בהשולח (גיטין דף לט:) נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור אי אמרי' המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירו דאי יאוש הוי הפקר א"כ אפי' אתא לידיה באיסורא כיון שמפקיר זכה בהן אלא התם היינו טעמא דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו.

אך התוס' לא ביארו מהו החילוק בין יאוש להפקר, ואיך חילוק זה גורם לכך שביאוש יש זכרון לאיסור שעשה בתחילה ובהפקר לא. בדברי התוס' דנו כמה מגדולי רבותינו האחרונים.

שיטת הנתיבות

הנתיבות (סי' רסב סק"ג) מסביר שלעומת הפקר, המוציא את החפץ מרשות הבעלים, יאוש רק מאפשר לאחרים לזכות בחפץ. לכן אם לא קנה אותו שום אדם עד שכלה היאוש (כגון שמצאו הבעלים, או מטעם אחר), שוב אין יכול שום אדם לקנותו, שהרי הוא שייך לבעלים.

עפ"י הבנה זו מסביר בעל הנתיבות את דברי התוס' הנ"ל, וז"ל:

וזהו ראית התוס', דאלת"ה רק דיאוש הוי כהפקר גמור ואפילו לא אתי ליד הזוכה יצא מרשות בעלים, א"כ אפילו בגזילה, נהי דהגזלן לא קנה מטעם דבאיסורא אתי לידיה, מ"מ הא של הנגזל ג"כ לא הוי דהא יאוש הוי כהפקר לכל אדם, והיאך יכול לתובעו גוף החפץ כיון שאינו שלו שהוא הפקר, רק דמים יכול לתבוע, ומהיכי תיתי יהיה עדיף אתי לידיה באיסורא מלא אתי ליד זוכה כלל, ומדבעינן אתי ליד זוכה בהיתירא, ודאי דאי לא אתי ליד זוכה כלל לא הוי הפקר.

כלומר אם נאמר שיאוש הוא כמו הפקר, הרי בטל כח הבעלים מיד, ואיך יכול לתבוע את החפץ עצמו?! אלא ודאי יאוש שונה בכך שהחפץ לא יצא מבעלותו עד שמישהו אחר יקנה אותו, ודבר זה לא יכול להתרחש בגלל האיסור, וממילא החפץ שייך לבעלים.

שיטת החזון איש

החזון איש (ב"ק סימן י"ח ס"ק א' וג') מסביר את מהות החילוק באופן אחר. בהפקר אדם פועל בממונו ברצונו, כמו שיכול למכור או להקדיש. לעומת זאת ביאוש הדבר נעשה בעל כרחו. הפקר אינו פועל בדבר שאינו ברשותו^[10], כשם שאי אפשר למכור דבר שאינו ברשותו. לעומת זאת יאוש פועל דווקא בדבר שאינו ברשותו, משום שנחלשה בעלותו על החפץ, ולכן אפילו הפקעה בעל כרחו יכולה לפעול.

יסוד דברי החזו"א מתבאר יפה במקום אחר (חזו"א כלים סי' לא ס"ק יב) שבעלות תלויה במציאות של שליטה בחפץ, וכל ששליטה זו אינה קיימת פוקעת הבעלות, וז"ל שם:

וכל ענין היאוש שלא החשיבה תורה בעלים על ממון אלא כששולט עליו אבל כל שמרד החפץ על בעליו פקע קנינו, וכל שיש לו עדיין תקוה לשוב ולשלוט עליו עדיין קנינו קיים,

ובמקרים בהם השליטה לא כלתה לגמרי, כגון אבידה שיש בה סימן, הדבר תלוי בדעתו: אם התייאש, הרי הסכימה דעתו למציאות שהחפץ אבוד, וכלתה שליטתו לגמרי, אך כל עוד לא התייאש הרי יש תקוה שיחזור אליו החפץ ולכן לא פקעה בעלותו.

אם כן, אומר החזו"א, הואיל והדבר תלוי בדעתו הייתי חושב שנקרא הפקר, לכן באו התוס' לומר שהיאוש נכפה עליו, ולכן לא נחשב כהפקר אלא כיאוש בע"כ.

על דברי הנתיבות החזו"א חולק, ואומר שאפילו לר' יוסי (נדרים מד) הסובר שבהפקר יכול לחזור בו עד שיבוא לרשות זוכה, ביאוש אינו יכול לחזור בו, שהבעלות פקעה מיד, הואיל והחפץ אינו בשליטת הבעלים והבעלים השלים עם מצב זה.

ראיות מהש"ס לשיטות השונות

לגבי השאלה מתי פועל היאוש מצינו לכאורה כמה מקורות בש"ס, והביאום האחרונים. נביא כאן כמה מהם.

נתחיל מהסוגיא (ב"ק סו) שכבר הבאנו לעיל, בסוף המובאה. מבואר שם בגמרא שפעולת היאוש תלויה ברצון הקונה (או הגנב) לקנות. מכאן מוכיח הקצות (סי' תו ס"ק ב) שביאוש לא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה, ואינו כהפקר. בפשטות זוהי קושיא חזקה מאוד על שיטת החזו"א, שאומר שיאוש מפקיע רשות בעלים מיד.

מאידך, הנתיבות עצמו מציין לסוגיא שקשה לכאורה על שיטתו, שמשמע ממנה שביאוש החפץ מופקר מיד, ואלו דברי הגמרא (כריתות כד.):

אמר רבי כרוספדאי אמר ר' יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו, כל המחזיק בו זכה בו. אמר רבא: מסתברא טעמא דרבי יוחנן, כגון דאמרי ליה נרבע שורו, אבל אמרו רבע שורו, הוא בעצמו מידע ידיע דלא רבע, ולא מפקר ליה, וטרח ומייתי עדים^[11].

בפשטות מדובר כאן על יאוש (ולא על הפקר, אך עי' בהערה^[12]), ואעפ"כ יכול כל אדם לזכות בו, ולא אמרינן שכלה היאוש מיד כשהוזמו ולכן חוזר להיות של הבעלים כבתחילה.

הנתיבות מוכיח מגמרא זו שבדבר שאבוד ממנו ומכל אדם אכן נעשה הפקר מיד, וז"ל:

דדוקא באבידה שאבוד מכל אדם כגון שור הנסקל שהוזמו עדיו [ראה כריתות כ"ד ע"א], יש לו דין הפקר ממש ואפילו לא אתי ליד זוכה.

החזו"א מקשה על הבנה זו מדברי הגמרא (ב"ק קטו:) לגבי אנס, שם מבואר שבמקרה שאי אפשר להציל ממנו – פקעה רשות הבעלים, וז"ל הגמרא שם:

והתניא: מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו, לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו, ואם אמר - דבריו קיימין! הכא במאי עסקינן - בשיכול להציל. אי בשיכול להציל, לכתחלה אמאי לא יאמר? בשיכול להציל על ידי הדחק.

מכאן מדייק החזו"א שהרשות פוקעת אע"פ שאינו אבוד מכל אדם, שהרי האנס עצמו הוא גם אדם, וממנו אין החפץ אבוד. אך לענ"ד נראה לדחות את דבריו, שאין כוונת הנתיבות שיהיה אבוד מכל אדם ממש, אלא שלא תהיה שום אפשרות להציל (גם בעזרת אדם אחר), ובאנס נחשב שאין אפשרות לשום אדם להציל, והאנס עצמו לא נחשב כיכול להציל, שהרי כל עצמו בא לגזול. והחזו"א לא הבין כך, או משום שסובר דלא שייך לומר על אדם בר חיובא ובר בחירה שיהיה נחשב כאינו יכול לעשות טוב, או משום דהבין בנתיבות שצריך להיות אבוד מכל אדם ממש, והיינו דדבר שמופקע מחברת בנ"א לגמרי לא שייכת בו בעלות^[13].

שיטה שלישית: ר' שמעון שקאפ

בדברי הגרש"ש (שערי יושר שער ה' פרק יב, חידושי הגרש"ש פרק אלו מציאות) מצינו כעין הכרעה. מצד אחד החפץ אינו יוצא מרשות בעליו עד שיבוא לידי הזוכה, כמו שהוכיח הקצוה"ח מב"ק סו, אך מאידך בשעת היאוש אכן קרה דבר בלתי הפיך, שנתרופפה הבעלות ומעתה אינו יכול לחזור בו. לכן, אומר הגרש"ש, אם מת הבעלים לא מצינו שיהיה צריך לברר האם גם היורשים מתייאשים, וכן לא מצינו שיהיה צריך לבדוק האם הוא עדיין מיואש. ולכן בשור הנסקל שהוזמו עדיו, כיון שכבר נתייאש שוב אינו יכול לחזור בו^[14].

מהות היאוש, לדברי הגרש"ש, היא התרצות, ולא שפועל דבר חדש בחפץ, אלא שלא אכפת לו מה שיעשה בחפץ, אחר שאינו ברשותו ואינו יכול לקחתו לעצמו. והתורה חידשה שבכה"ג נכנס החפץ למצב חדש, בו אמנם הוא נשאר בעלים, אך אינו יכול לעכב על אחר מלקנות, כיוון ששעה אחת לא הקפיד עליו והסיח דעתו ממנו.

אמנם חידוש זה קיים רק במקרה בו החפץ אבוד, ובמציאות זו היאוש פועל , אך במקרה שאדם סתם החליט לא להקפיד על חפץ, בזה ודאי יכול לחזור בו.

על פי דרכו מסביר הגרש"ש את שיטת הרמב"ן (פרק אלו מציאות), האומר שיאוש לא מועיל ברשות מוצא, הואיל ושמור לבעלים, ומבאר הגרש"ש שהואיל ושמור לבעלים הרי מתברר שהיה היאוש בטעות. אך במקרה שהחפץ היה ברשותו אך באופן שאינו יכול למצוא אותו או שאינו שמור לו, במקרה זה אין היאוש בטעות.

לפי זה אפשר לומר בחפצים קטנים שאדם לא מקפיד עליהם כשאבדו, שאולי הרי הם של מוצאם אפילו אם הרים קודם שידע הבעלים שאבדו, משום דבשעה שידע יתייאש מיד ולא בטעות, שהרי אף אם היה יודע שהחפץ שמור לו, הרי אינו מקפיד עליו ולא אכפת לו בו. ולכן לאחר יאוש אפשר לזכות בו. כנלע"ד. אמנם צ"ע האם יש מציאות בה אפשר לומר באופן ברור שהבעלים לא מעוניין בחפץ ואינו מקפיד כלל. בנוסף יש להעיר שיש הסברים אחרים ברמב"ן^[15], וכן הגרש"ש עצמו כתב שיש שיטות דלא כהרמב"ן בזה, ולכן לא נראה לי להורות בזה שום הוראה למעשה להתיר.

סיכום

בחלק זה של המאמר ראינו שיטות שונות להסביר במה שונה יאוש מהפקר. לפי הנתיבות יאוש הוא מצב בו הבעלים מאפשר לאחרים לקנות; לפי החזו"א יאוש פועל כהפקר, אלא שהוא שלא ברצון הבעלים; ולפי הגרש"ש יאוש הוא התרצות ולא הפקר, אך התרצות זו פועלת דבר בלתי הפיך.

ואידך זיל גמור^[16].

-------------------------------------------------------

[1] ד"ה מה שמלה, ולמדו זאת באופן שונה מרש"י.

[2] עי' ברעק"א שחילק בין המקרים.

[3] ועי' פסחים פ"ב מ"ג ושם בתפא"י אות י"ח.

[4] ולא ממש כדבריו, שהוא מסביר אחרת את דין יאוש.

[5] אולי יש לדון כאן ששמיעת ההכרזה היא ההשתדלות שלו, ולכן לאחר ג' רגלים אם לא שמע את ההכרזה, הרי לא עשה את השתדלותו, ולכן לא צריך לטרוח בה יותר.

[6] ובזה י"ל בעזהשי"ת הפסוק על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו. דלכאורה מה תועלת לבקש אם על המשכב הוא, ומה אהני אם לא מצאתיו. ונ"ל עפי"ד מהרש"א שלהי מכות (כד. ד"ה שנאמר תעיתי), שכתב דשה דאבידה הוא רמוז על ישראל הנקראים שה פזורה והם המה שה דאבדה שבתורה שהש"י ב"ה הוא בעליו של אותו השה ומבקשו להוציא מאבדתו מן הגלות עכ"ד, וכלפי שמיא ודאי אין מעצור להושיע, והיינו דקאמר בקש עבדך, דאם יבקש הרי מיד תהיה הגאולה, אלא דתלה בנו (על דרך את ה' האמרת וה' האמירך, והוא ואנחנו מבקשים את גילוי מלכותו ית' בעולם), ולזה קאמר בקשתי את שאהבה נפשי, שאנו לא התייאשנו חלילה, ועדיין לעולם אנו בבחינת מבקש ומחפש, ולכן אין יאוש בעלים שולט כאן.

[7] אולי נפק"מ במי ששכח מקיומה של האבידה, שלפרש"י מקרי יאוש ולתוס' לא מקרי יאוש. אמנם בפתחי חושן כתב בפשיטות שצריך שיזכור ויתייאש (כשהביא את דברי מחנ"א קניין חצר סי' ח עי"ש).

[8] ויל"ע מה החילוק בין ייאוש להפקר, דהרי גם הפקר לומדים מפסוק (ירושלמי פאה פ"ו ה"א).

[9] ברש"י לומדים שיאוש הוא כן הפקר. גם מרש"י הראשון בפירקין, שכתב: נתייאשו הבעלים מהן, כדאמר בגמרא, והפקר הן. וגם בגיטין לט: שכתב: נתייאשתי - לשון הפקר הוא. (על מקרה זה כתבו התוס' ב"ק שלא הוי הפקר.) אמנם לדברינו (לעיל) אין לומר כן. וי"ל שרש"י לא בא לדייק לאפוקי מדברי התוס' אלא רק לומר את התוצאה, שהחפץ מופקר, אך לא שמהות היאוש הוא הפקר. וצע"ק למה נקט בעבד לשון יאוש אם הכוונה להפקר רגיל (שהרי יאוש שייך רק באבידה). והחזו"א (ב"ק סימן יח ס"ק א) כתב שרש"י הבין שמדובר בעבד שתחת ידו, ולכן פירש שמפקיר, אך רש"י מודה בעבד שמרד שיאוש מועיל בו.

[10] עי' ב"ק סט בסוגיא דצנועין.

[11] ולכן: א. הוא לא מתייאש. ב. באמת אין סיבה להתייאש. החילוק בין טעמים אלו, שלפי א' תלוי בדעתו, ולפי ב' לא תלוי בדעתו אלא במציאות שאבוד. הגרש"ש (שערי יושר שער ה' פי"ב) כותב שטעם א' הוא הנכון, שכן משמעות הגמרא.

[12] הקצה"ח (סי' תו ס"ק ב) מסביר שמדובר בהפקר ממש, (שהרי יאוש לא יועיל בכה"ג,) ואע"פ שאינו ברשותו, שהרי הוא איסור הנאה, הרי הוזמו עדיו לבסוף, והתברר שהיה ברשותו, ולכן הפקרו הפקר למפרע. אך בספר שערי יושר (שער ה' פרק יב ד"ה ובקצוה"ח) כתב עליו שאע"פ שכתב דבר מחודד מ"מ אין דבריו מסתברים, שלא מסתבר שיהיה נחשב הדבר ברשותו למפרע, הואיל ובאותה שעה היה עומד ליסקל. וכן כתב שבירושלמי משמע שמדין יאוש אתינן עלה, ולא שאבודה מכל אדם.

[13] ויל"ע האם זה ממש גדר אבוד מכל אדם שמצינו באבידה, או שאולי באבידה זה עניין אחר, שאולי קשור למצוות ההשבה ומכך נובעת הפקרת החפץ, ולא שהפקרת החפץ גוררת ביטול המצוה. אולי נפק"מ באבוד שלא מדעת, שבאבידה מצינו שמועיל באבוד מכל אדם, ויש להסתפק מה יהיה הדין באנס באופן שיהיה שלא מדעת. ואין להאריך כעת.

[14] אע"פ שמדובר ביאוש ולא בהפקר, וכן שהטעם אינו שאבוד מכל אדם, וכמ"ש לעיל בהערות השוליים בשם הגרש"ש.

[15] קצוה"ח (סימן רנט) מסביר ברמב"ן שאמנם הבעלים מתייאש, אך יד השומר כיד הבעלים, ולכן הואיל והשומר אינו מתיאש, יאוש הבעלים לא מועיל. לפי"ז בניד"ד הרי יש שומר שאינו מתייאש, ולכן היאוש לא יועיל.

[16] וע"ע נתיבות ביאורים סי' לז ס"ק י"ג, שערי יושר ש"ה פי"ב ד"ה ונלענ"ד, שם ד"ה ובביאור (וקצה"ח ת"ו סק"ב), חי' הגרש"ש סי' כ ד"ה וע"כ נלענ"ד ושם סימן כ"א. ספר עמק חברון והסכמת הגרז"נ שם. קונטרסי שיעורים.