זקן ואינה לפי כבודו

פתיחה

במאמר זה נעסוק בדין מיוחד בהשבת אבידה – זקן ואינה לפי כבודו. דין זה פוטר אדם מהשבת אבידה במקרה בו ההשבה אינה לפי כבודו של מוצא האבידה. במאמר נציג בעז"ה את הדעות השונות בפרטי הדין, ומתוך כך ננסה לעמוד על מהות הפטור.

א.

מקור הדין במשנה (בבא מציעא כט:):

מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול.

ובגמרא על משנה זו (בבא מציעא ל.:):

מנהני מילי? - דתנו רבנן: והתעלמת - פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו - לכך נאמר והתעלמת מהם.

ובהמשך הגמרא מפורש שהפסוק נצרך בשביל המקרה של זקן ואינה לפי כבודו.

דין זה מעורר שאלות יסודיות:

האם ההתעלמות היא חובה (כלשון הפסוק "והתעלמת" – לשון צווי), או שמא היא רק פוטרת מאיסור "לא תוכל להתעלם", כלומר הכתוב מתיר להתעלם במקרה זה?

האם זו דחייה של המצווה מפני כבוד הבריות, בדומה למקומות אחרים בהם מצינו דחייה מפני כבוד הבריות, או שזו העדפה של התורה ובאופן זה אין מצוה כלל?

מתוך דברי הראשונים ז"ל נעלה בעז"ה כיוונים שונים בשאלות אלו.

ב.

התוספות (בבא מציעא ל: ד"ה אלא לזקן ואינו לפי כבודו) משויים דין זה למקומות אחרים בהם מצינו שכבוד הבריות דוחה מצוות, ושואלים למה הגמרא נצרכה למקורות שונים עבור המקרים השונים, וז"ל:

אלא לזקן ואינו לפי כבודו - וא"ת תיפוק ליה מולאחותו דכבוד הבריות דוחה מילת בנו ושחיטת פסחו וי"ל כבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים אף על גב דבפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם ד"ה שב) מוכח דאי הוה כלאים שב ואל תעשה היה נדחה מפני כבוד הבריות היינו משום דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר (יבמות דף סג:) אין לך משוקץ יותר מאותו שהוא מהלך ערום ומהכא לא ידעי' דדחי אלא ממונא אבל איסורא כמו פסח ומילה וגם כרת לא.

כלומר לפי התוספות יש שתי דרגות בכבוד הבריות: בזיון קטן דוחה מצווה שבממון, ואילו בזיון גדול דוחה אפילו איסורים שיש בהם כרת (בשב ואל תעשה). מעצם ההשוואה, ובכך שגם בתירוצם החילוק הוא כמותי ולא איכותי, משמע שהם הבינו שדין זקן ואינה לפי כבודו הוא דין דחיה מפני כבוד הבריות, כלומר התורה חסה על כבוד הבריות ולא חייבה אותם לזלזל בעצמם יותר מכדי שיעור מסויים^[1].

כיוון זה נתמך גם מלשון המאירי (בית הבחירה בבא מציעא ל., המשנה האחת עשרה):

אמר המאירי שאם מצא שק או קפה (קופה) שהם דברים שיש גנאי בהבאתם עד שאף אם היו שלו לא היה מוליכן בידו הרי זה לא יטול ר"ל מתורת חובה שכל שאינו עושה כן לעצמו אין מטריחין אותו בשל אחרים הא כל שאמדן הדעת בו שהוא מוחל כבודו לעצמו אף הוא מוחלו בשל אחרים.

הלשון "אין מטריחין אותו" מורה לכאורה שמדובר בקולא.

הנפקותא הפשוטה ביותר משיטה זו היא האפשרות להחמיר – אם זו קולא, הרי שיש מקום להחמיר. ואכן כך פסק הרמב"ם (פרק יא מהלכות גזלה ואבדה הלכה יז):

ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו.

אמנם יש מקום לעיין בפירוש הרמב"ם למשנה (בבא מציעא פרק ב משנה ח), שכתב וז"ל:

ואמרו אין דרכו ליטול הוא שיהיה זקן ואינה לפי כבודו לפי שאינו ראוי להתבזות החכמה וכו'.

הביטוי "אינו ראוי" לכאורה מורה על איסור, ובסתירה לפסיקתו במשנה תורה. אמנם לפי תרגום מהר"י קפאח (כמובא בפרוייקט השו"ת, גירסא 23 פלוס) מיושב הדבר, שכתב וז"ל:

ואמרו אם אין דרכו ליטול, כגון שהיה זקן ואינה לפי כבודו אינו חייב לזלזל את החכמה וליטלם.

כאן הלשון "אינו חייב" מתאימה לפסק הנ"ל.

ג.

כנגד השיטות שהובאו בחלק הקודם, עומדת שיטת הרא"ש. על מנת להבין את דברי הרא"ש, נקדים את דברי הגמרא, ובהזדמנות זו נביא את הסוגיה ברצף, לצורך המשך העיון (בבא מציעא ל:):

אמר רבה: הכישה - חייב בה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא להנך עיזי דקיימו, שקל קלא ושדא בהו. אמר ליה: איחייבת בהו, קום אהדרינהו.

איבעיא להו: דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר, מהו? מי אמרינן: השבה מעליא בעינן, וכיון דלאו דרכיה להחזיר בעיר - לא לחייב. או דלמא: בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה, וכיון דאיחייב ליה בשדה - איחייב ליה בעיר? - תיקו.

אמר רבא: כל שבשלו מחזיר - בשל חבירו נמי מחזיר, וכל שבשלו פורק וטוען - בשל חבירו נמי פורק וטוען.

רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא, פגע ביה ההוא גברא, הוה דרי פתכא דאופי, אותבינהו וקא מיתפח. אמר ליה: דלי לי. אמר ליה: כמה שוין? - אמר ליה: פלגא דזוזא. יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה. הדר זכה בהו, הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה. חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו, אמר ליה: לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו... והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה! - רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד...

בהמשך נדון בעז"ה בחלקים שונים של הגמרא, אך כרגע נתמקד באיבעיא שלא נפשטה, ונראה את דברי הרא"ש עליה (בבא מציעא פרק שני סימן כא):

איבעיא להו דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מאי מי אמרינן השבה מעליא בעינן וכיון דאין דרכו להחזיר בעיר לא מיחייב. או דלמא בשדה מיהא מיחייב וכיון דאיחייב איחייב תיקו.

וראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ומיחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר.

ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב. ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחויב בו לא יזלזל בספק איסור. והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יוותר מממונו ויעשה כמו שעשה רבי ישמעאל ב"ר יוסי. אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו.

ורב אלפס ז"ל כתב דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר בעיא היא ולא איפשיטא ולא יחזיר בעיר. ונראה דבספרו היה כתוב מי אמרינן בשדה מיהא דרכו לאהדורי או דלמא השבה מעלייתא בעינן וכיון דלא מיחייב בעיר לא מיחייב אפילו בשדה. ופסק לחומרא דבשדה מיחייב לחומרא ואינו מזלזל שם בכבודו. ולא דמי להכישה נתחייב בה דלא אנקטה נגרא ברייתא. דאדרבה הוליכה למקום המשתמר יותר מבשדה.

בדברי הרא"ש מבואר שאין להתייחס לדין זקן ואינה לפי כבודו כקולא והיתר, אלא דין זה הוא העדפה מוחלטת של התורה – כאשר יש התנגשות בין ערך ממון חברו לבין ערך כבוד הזקן, התורה צוותה להעדיף את כבוד הזקן.

לכאורה מחלוקת זו קשורה בשתי שאלות נוספות המתעוררות בנידון דידן: מיהו הפטור, וממה בדיוק הוא פטור. בחלקים הבאים נראה שגם דברים אלו תלויים באשלי רברבי.

ד.

כעת נדון בשאלה מיהו אותו זקן עליו חל דין "זקן ואינה לפי כבודו".

כתב הריטב"א (בחידושיו בבא מציעא ל.):

זקן ואינה לפי כבודו. פירש רבינו זקן בחכמתו ואינה לפי כבודו מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו דחי לה, אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו, אלא או יטפל בה או יתן דמיה.

שיטה זו מתחברת לכאורה לשיטת הרא"ש שראינו לעיל. אמנם י"ל שאפילו אם זקן ואינה לפי כבודו היא קולא מפני כבוד הבריות, מ"מ אין נחשב דבר זה בזיון אלא לחכם בחכמת התורה, כי לא החשיבה התורה כבוד אלא במקום שיש דין כבוד^[2].

לעומת זאת, מפשטות לשון הרמב"ם (פרק יא מהלכות גזלה ואבדה הלכה יג) משמע שגם זקן שאינו חכם ישנו בדין זה, וז"ל:

מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן ואומד את דעתו אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר.

מכך שכתב "חכם או זקן מכובד", משמע שזקן היינו אע"פ שאינו חכם. במקרה זה אין לתלות בכבוד התורה, אך עדיין יש מקום לומר שהתורה החשיבה את כבודו, כמו שמצינו בדין הידור וקימה. לכן לא נראה להכריע מכאן באופן ברור את השאלה הנ"ל.

שיטה שלישית בעניין זה מצינו במפורש בחכמת שלמה (מהרש"ל) ולכאורה גם בטור. וז"ל הטור (חושן משפט סימן רסג):

המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו אם הוא בענין שאילו היה שלו מחזירו חייב ליטפל בו ולהחזירו לחברו ואם לא היה מחזירו בשלו גם אינו חייב בשל חבירו.

לכאורה הטור מביא את דברי רבא שבגמרא, אך לא ציין שמדובר דווקא בזקן. אפשר להבין מתוך כך שדין זה שייך בכל אדם, באופן שלפי ערכו העיסוק באבדה אינו מכובד. אמנם זו אינה הוכחה גמורה, אך מדברי מהרש"ל (חכמת שלמה בבא מציעא ל:) הדבר מוכח, וז"ל:

גמ' כל שבשלו מחזיר בשל חבירו כו' נ"ב וקשה לי לפי האי כללא מה חילוק יש בזקן ואינו לפי כבודו לשאר בני אדם הלא אף הזקן אם היה מחזיר בשלו בודאי צריך להחזיר אף בשל אחרים וא"כ למאי נפקא מינה תלה התלמוד בזקן ואינו לפי כבודו וכן דרש בברייתא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו ומאי תלה בזקן הלא כללא בידך כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר ונראה בעיני לפרש דסתם אדם הוא בחזקת שראוי להחזיר אם לא שבידוע שבשלו אינו מחזיר וסתם זקן הוא בחזקת אינו מחזיר אם לא שבידוע שבשלו מחזיר ודו"ק.

מהרש"ל מבין שאין הבדל מהותי בין זקן לאדם אחר, ואף בתירוצו לא חילק מהותית, אלא שמסתמא זקן יותר מכובד, אך הדין שייך בכל אדם.

לפי שיטה זו יותר נראה לומר שהדין של זקן ואינה לפי כבודו הוא קולא שהקילה התורה, ויותר מסתבר שמותר ורצוי למחול על זה.

ה.

כעת נשאר לנו לדון ממה פטור הזקן. לצורך כך נחזור לדין של הכישה חייב בה, ולאיבעיא של דרכו בעיר ואין דרכו בשדה.

מה הטעם שההכשה מחייבת בהשבה?

ז"ל הריטב"א (חידושיו בבא מציעא ל:):

הכישה נתחייב בה. פרש"י ז"ל דכיון שהתחיל בהשבה נתחייב לעשות השבה מעלייתא, ולא דק בה מרן ז"ל דא"כ אפילו בכל אבדה שאינה בעלי חיים נמי ואינו אלא בב"ח דוקא ומשום דאנקטה נגרי ברייתא כדאיתא בפרק הספינה (פ"ח א'), ודוקא כשהיתה במקום שאינו משתמר וכ"ש כשהיתה במקום המשתמר והכישה למקום שאינו משתמר, אבל אם היתה במקום המשתמר והכישה ולא הוציאה משם לא נתחייב בה דלא עבד ולא מידי.

כלומר ההכשה מחייבת משום שהחפץ זז, והחזרה למקום לא תועיל, כי אנקטינהו ניגרי ברייתא, כלומר הרגילם לברוח. לכן על מנת לא להפוך להיות מזיק, אין לזקן ברירה אלא להשיב את האבדה. וכדברי הריטב"א הסכימו הרבה ראשונים^[3].

אולם מלבד רש"י, גם ברמב"ם (פרק יא מהלכות גזלה ואבדה הלכה יג - יד) משמע לא כך, וז"ל:

היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות הבעלים ואף על פי שהרי נכנס בהן לעיר ואין דרכו בכך.

וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אף על פי שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה.

משמע^[4] שטעם החיוב לגמור הוא ההתחלה במצווה, הן במצא בשדה והן בהכישה.

ביותר מפורש דבר זה במאירי (בית הבחירה בבא מציעא ל:) וז"ל:

היה דרכו של זה ליטפל בדבר שכיוצא באבדה זו בשדה אבל אין דרכו לעשות כן בעיר אם מצאה בעיר אין זקוק לה מצאה בשדה זקוק לה ומכיון שהתחיל בה אף הוא נתחייב להחזירה עד ביתו אף על פי שאין דרכו בכך בעיר כלל גדול באבדה כל שהתחיל בכך גומר אפילו לא היה דרכו בה כלל אף בשדה אם התחיל בכך אפילו מצא בהמה והכחישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אפילו לא היה דעתו בהחזרה גמורה אלא להדריכן והוא הנראה לי במה שאמרו חזא עיזי דקיימן פי' שהיו עומדות על עמדן ולא היו הולכות שקל קלא שדא בהו ר"ל להדריכן הא אם גער בהן להוציאן משדהו או שלא יכנסו לשם אין כאן התחלה במצוה:

בדברי המאירי מפורש שאין השיקול אלא משום המצווה, עד כדי כך שתלוי בכוונתו.

ויש לעיין לשיטת רש"י, הרמב"ם והמאירי, מה בכך?! מה פעל האדם בכך שהתחיל במצווה?

ונראה לכאורה שפטור זקן ואינה לפי כבודו מתייחס להתעלמות דייקא, כלשון הדרשה "פעמים שאתה מתעלם". ודבר זה שייך דווקא קודם שהתחיל במצווה, אך אחר שהתחיל – הרי לא התעלם, ועכשיו חלה עליו חובת ההשבה[5]. וטעם זה שייך הן בהכישה והן בהשיב בשדה.

הסבר זה תואם למשנת"ל בדברי הרמב"ם והמאירי, שפטור זקן ואינה לפי כבודו היא קולא שהקלה עליו התורה, ואיפשרה לו להתעלם.

מאידך הרא"ש (בבא מציעא פרק שני סימן כא, הובא לעיל אות ג), ובעיקר בהסברו לגירסת הרי"ף, לא מקבל סברה זו, ולדידיה הבעיה בזקן היא בכל משך ההשבה, שהרי יש בזיון לחכמה בכך. לכן הוא חייב להסביר שהחיוב בהכישה נובע מכך שאנקטינהו ניגרי ברייתא.

אמנם לשיטת הרא"ש בגירסתנו בגמרא עדיין צע"ק, למה הגמרא מסתפקת לומר "כיון דאיחייב איחייב", מה הסברא בזה?

וי"ל שמדובר בבע"ח, ולפי גירסא זו צ"ל שאיירי באופן שאינם משתמרים אם יקרב אותם לעיר, או גם אם משתמרים קצת יותר, מ"מ כיוון דאנקטינהו ניגרי ברייתא שוב אינו נפטר מהם.

א"נ י"ל שזה גופא הספק של הגמרא, האם להסביר כהרא"ש או כרש"י וסיעתו.

סיכום

במאמר זה עסקנו בדין זקן ואינה לפי כבודו. הצענו להסביר שלש מחלוקות על פי עיקרון אחד. השאלה האם מותר לוותר על הכבוד, השאלה מיהו המכובד והשאלה האם הוא פטור מההשבה או רק מותר להתעלם שלשתן תלויות בשאלה האם התורה חרדה לכבוד ולכן ביטלה את מצוות השבת האבדה במקרה כזה, או שמא התורה הקילה על הבריות שלא יצטרכו לעשות דבר הקשה בעיניהם – לוותר על כבודם, בדומה למקרים אחרים בהם התורה לא חייבה באופן טוטאלי.

נספחים

א.

ראינו בשו"ע הרב שצריך לטרוח לטפל באבדה כראוי לה, אף אם בשלו אינו טורח כך. ולכאורה היה מקום להקשות למה לא יפטר מכח דברי רבא: כל שבשלו מחזיר - בשל חבירו נמי מחזיר?!

אפשרות אחת לתרץ בפשטות היא על פי דין הכישה נתחייב בה לפי הסבר רש"י, כלומר אין שום פטור אלא מהתעלמות.

א"נ מדין הכישה לשיטת הריטב"א וש"ר, שהרי אם מישהו אחר היה מרים אותה, היה מטפל בה כדבעי, ונמצא שמרים זה מזיק את המאבד.

אך לכאורה י"ל שקושיא מעיקרא ליתא, שאין דינו של רבא אלא בזקן ואינה לפי כבודו, כלומר לא בא רבא אלא לתת גדר מתי יש פגיעה בכבוד ומתי אין פגיעה חמורה מספיק בכבוד, אך בכל דבר שאינו קשור לכבוד אלא לטירחא וכיוצ"ב, אין פטור כלל. שהרי לא מצינו שהתורה תוותר על מצוות מפני שיש בהן טורח, ואדרבה, מעלה היא לטרוח במצוות.

ב.

בחכמת שלמה (קלוגר, חו"מ תכ"ו סעיף א') חידש שיש גם בהשבת גופו דין זקן ואינה לפי כבודו, ויש מקרים שיפטר מהצלת נפשות מדין זה. ועיין שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קעד שהאריך לחלוק עליו. (הובא בדף מקורות.)

ג.

בשו"ת משנה הלכות (י"ד רנ"ד, הובא ע"י ר' עופר שוורץ שליט"א) מסתפק האם זקן שלא היה משיב לעצמו אך היה שוכר אחרים להשיב, או לפחות משתדל אצלם, האם מחוייב לעשות כך לחבירו. ונוטה לחייב.

-------------------------------------------------

[1] לכאורה לגבי מת מצווה אין הדבר נתון לבחירת האדם האם לקיים את המצווה או לחוש לכבוד הבריות. אעפ"כ יש לומר שדין כבוד הבריות הוא קולא, אלא שכבודו של אדם אחד לא ניתן למחילה על ידי חבירו, ולכן המוצא את המת מחוייב לקבור ו"להשתמש בקולא", משא"כ כאשר הנידון הוא כבודו של בעל הבחירה, שם י"ל שהדבר נתון לבחירתו, האם להקל במצווה מפני כבודו או לזלזל בכבודו מפני כבוד המקום.

[2] כעי"ז כתב בשיעורי ר' שמואל (בבא מציעא ל: סימן סד) בשם פרי יצחק (ח"א סימן נב), והוכיח דבריו מכך שהרא"ש פטר אשה משום כל כבודה בת מלך פנימה, אע"פ ששם לא שייך כבוד התורה. ועיי"ש באריכות.

[3] יש מי שדחה את הראיה מב"ב, ששם הגמרא אמרה דרך דיחוי בעלמא.

[4] עי' בית יוסף

[5] יש מקום לדון האם תלוי דבר זה בדעות הראשונים בשאלה האם מי שהתעלם עבר רק בלאו או גם בעשה. עיין נמוקי יוסף טז. מדפי הרי"ף ד"ה עשה.