הלוואה לעומת מקח וממכר

הלוואה לעומת מקח וממכר

פתיחה

מן התורה נאסר לקחת ריבית עבור הלוואה בלבד, אולם חכמים תיקנו שגם כאשר מדובר במקח וממכר ישנו איסור ריבית, כאשר למשל ישנה תוספת או הוזלה במחיר בתמורה לאיחור או הקדמה בתשלום מצד הקונה. הבחנה זו בין ריבית דאורייתא לריבית דרבנן מעוררת את השאלה בדבר ההבדל בין מכר לבין הלוואה, וכיצד ניתן לקבוע האם עסקה שהתבצעה בין שני צדדים נחשבת כמכר (עבורו הריבית נאסרה מדרבנן) או כהלוואה (בה הריבית אסורה מדאורייתא). מטרתו של מאמר זה הינה להבין כיצד תפסו הראשונים את מהות ההבדל בין מקח להלוואה, ולהראות השלכות שעשויות להיות להבנות שונות אילו.

"אין מרבין על המכר"

המשנה בדף ס"ה ע"א מביאה את דין "אין מרבין על המכר":

"מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. כיצד? השכיר לו את חצרו, ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה, ואם של חודש בחודש - סלע לחודש, מותר. מכר לו את שדהו, ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי היא שלך באלף זוז, אם לגורן בשנים עשר מנה – אסור"

המשנה עוסקת במקרה בו קיים פער זמן בין מועד התשלום לבין מועד נתינת החפץ הנקנה לידי הקונה וקובעת כי ישנו איסור להוזיל את מחיר החפץ בתמורה לתשלום מוקדם. כאשר ישנו מקרה של "הקדמת מעות" עולה השאלה מאימתי חל הקניין- האם מרגע נתינת המעות או רק לאחר המשיכה. בשאלה זו נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש (ב"מ דף מ"ז ע"ב) כאשר לדעת ר' יוחנן מעות קונות מדאורייתא וחכמים הם שתיקנו את הצורך במשיכה ואילו ריש לקיש סובר שהדין שקובע שמשיכה קונה מפורש בתורה:

"אמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. - סוף סוף, מאן דשדא דליקה בעי שלומי! - אלא, גזירה שמא תפול דליקה באונס. אי מוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה, טרח ומציל, ואי לא - לא מסר נפשיה טרח ומציל. ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה"

מאחר והקניין איננו מתבצע ברגע מתן המעות (בין אם זה דין תורה ובין אם זו קביעה של חכמים) עולה שאלת ההבחנה בין מכר המתבצע באופן הנ"ל לבין הלוואה. יש לדון בשתי שאלות נפרדות:

1. כאשר בוצעה עסקה כלשהי בין שני צדדים, כיצד יש לקבוע האם היא מוגדרת כמקח או כהלוואה? כלומר האם קביעת סוג העסקה תלויה בלשון שבה נקטו שני הצדדים (לשון מכר או הלוואה) ובכוונתם, או שמא הגדרת תנאי העסקה היא זו שקובעת האם מדובר במכר או בהלוואה.
2. מהו ההבדל המהותי שבין מצב של מכר בהקדמת מעות לבין הלוואה, כלומר מהם המאפיינים הייחודיים של כל אחד משני סוגי העסקאות הללו, והאם ישנן השלכות נוספות להבחנה ביניהם מעבר לשאלת הריבית.

בטרם נתחיל לעיין בדברי הגמרא והפוסקים ננסה להעלות שתי הצעות להגדרת ההבדל בין מכר לבין הלוואה:

1. הבדל אפשרי אחד בין שני סוגי העסקאות הללו הינו שבעסקה המוגדרת כמקח וממכר מדובר בנתינה של דבר מסוים בתמורה לקבלת דבר שונה, בעוד שבהלוואה צריך הצד המקבל להשיב לצד השני דבר דומה לזה שנטל ממנו.
2. הבדל אפשרי נוסף הינו שבעוד שהלוואה עוסקת בשווי, במקח וממכר מדובר בדרך כלל בחפץ כלשהו מוגדר בו מעוניין הקונה. לדוגמה, אילו אדם הלווה לחברו סכום כסף מסוים, ובמועד הפירעון ישיב לו הלווה דבר מה השווה בערכו לערך ההלוואה, הרי שניתן לראות בכך פריעה של החוב. לעומת זאת אם אדם מעוניין לקנות חפץ מסוים, והמוכר יספק לו לאחר זמן חפץ אחר בשווי המעות ששילם אז בניגוד למקרה של הלוואה, לא ניתן יהיה לומר שהמוכר מילא את חובתו כלפי הקונה. במכר, לעומת הלוואה, הקונה איננו מעוניין בקבלה של דבר כלשהו אשר שווה בערכו לסכום הכסף שנתן אלא בחפץ מוגדר אותו הוא מעוניין לרכוש.

אנו ננסה כעת להראות כיצד שתי הבנות אילו בדבר ההבדל שבין מכר להלוואה באות לידי ביטוי בדברי הראשונים, ואת ההשלכות ההלכתיות השונות שעשויות להיות להבנות השונות.

סוגיית חליפין במעות

מהלך הסוגיה

הגמרא בבבא מציעא דף מ"ו ע"א עוסקת בשאלה האם ניתן לבצע קניין חליפין במטבעות. הגמרא מקשה על דעתו של ר' יוחנן הסובר שמטבע איננו נעשה חליפין:

"איתיביה רבי אבא לעולא: הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק, ואמר לשולחני: תן לי בדינר מעות ואפרנסם, ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי. אם יש לו מעות - מותר, ואם לאו - אסור. ואי סלקא דעתך אין מטבע נעשה חליפין - הויא ליה הלואה, ואסור".

המקרה המובא עוסק באדם אשר פועליו תובעים ממנו את שכרם באופן מידי. אדם זה פונה לשולחני בבקשה שייתן לו מעות בשווי של דינר כדי שיוכל לשלם להם, ובתמורה לכך "אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי". על פי דברי הברייתא, דבר כזה מותר רק אם יש ברשותו של אדם זה את המעות אותן הוא התחייב לתת לשולחני. הגמרא רוצה להוכיח מכאן כי בניגוד לדעתו של ר' יוחנן יש קניין חליפין אף במטבעות. כיצד הדבר מוכיח זאת? רש"י מסביר שההיתר לתת תוספת בתשלום במקרה של "יש לו מעות בביתו" נובע מכך שבמקרה כזה אין מדובר  בשכר המתנה שכן הקניין מתבצע מיד:

"קא סלקא דעתך דכיון דיש לו הוו להו חליפין דהחליף אלו באלו אותן שבביתו באלו, ומחמת דוחקו אוזיל גביה לתת לו טריסית יותר, ואין כאן משום רבית, שהרי אין כאן שכר המתנה, שהרי אין ממתין לו כלום, שהרי הוא פורעו מיד, דמשמשך את מעות השולחני נקנה לו הדינר שבביתו בכל מקום שהוא".

אולם אם נאמר שאין קניין חליפין במטבעות, אז גם במקרה שיש לו לאותו אדם מעות בביתו הדבר יהיה אסור, שכן הקניין איננו מתבצע ברגע בו נותן השולחני את המעות, ואם כן יש כאן פער זמן והתוספת אסורה:

"ואי אמרת אין מטבע נקנה בחליפין - ואין מטבע נעשה חליפין, אפילו יש לו נמי אין קנוין לו במקום שהם שם, ואין זו אלא הלואה, ואף על גב דדרך מקח וממכר הוא - קיימא לן לקמן: כללא דרביתא, כל אגר נטר ליה - אסור, אלא לאו שמע מינה מטבע נעשה חליפין, ונקנה בחליפין, דהא הכא תרוייהו מטבע נינהו, של שולחני נעשה חליפין, ושל בעל הבית נקנה בחליפין".

נראה כי לדעת רש"י במקרה של "אין לו" האיסור הוא דרבנן בלבד^[1], וזאת משום שלמרות שאין מטבע נעשה חליפין, עדיין מדובר בעסקה שנעשתה בדרך מקח וממכר.

לאחר מכן מנסה הגמרא להראות שדברי הברייתא עשויים להתיישב אף עם שיטתו של ר' יוחנן שסובר שאין חליפין במטבעות, ומעמידה אותה במקרה של "פרוטטות", כלומר מטבעות שאינן טבועות ועל כן דינן הוא כפירות ולכן ניתן היה לקנות אותן בחליפין:

"אמר ליה: דלמא אידי ואידי בפרוטטות שנו דליכא עלייהו טבעא, ואידי ואידי פירא הוו, ומשום הכי נקנו בחליפין. - אמר ליה: אין. דיקא נמי, דקתני: יפה דינר וטריסית. ולא קתני דינר יפה וטריסית, שמע מינה".

לאחר מכן מביאה הגמרא את שיטתו של רב אשי, אשר מעמיד את הברייתא במקרה של דמים ופרוטטות, כאשר לדעתו ההיתר במקרה של "יש לו" בביתו הוא משום שמקרה זה דומה למקרה בו אדם מבקש מחברו שילווה לו דבר מה הנמצא ברשותו, עד שיבוא בנו והוא יוכל להחזיר לו:

"רב אשי אמר: לעולם בדמים ובפרוטטות, כיון דאית ליה - נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח".

שיטת התוספות

בדבריהם של התוספות על הסוגיה ניתן למצוא הסבר להבדל שבין מכר להלוואה. על הסברו של רב אשי מקשים התוספות כיצד ניתן להשוות את המקרה של השולחני למקרה של "עד שיבוא בני", הרי שם הדבר מתיר ללוות סאה תמורת סאה, ואילו כאן מדובר במקרה הדומה יותר להלוואה של סאה תמורת סאתים:

"וא"ת נהי דשרי סאה בסאה בעד שיבא בני, סאה בסאתים כי הכא שנותן לו טריסית יותר אסור והוי רבית גמור".

על כך מתרצים תוספות שהמקרה של השולחני דומה למקח וממכר, ועל כן הריבית שם רק דרבנן. אם כן כוונתו של רב אשי היא שכשם שבמקרה של "סאה בסאה" שנאסר מדרבנן הותר כאשר "יש לו", כך גם במקרה של "סאה בסאתיים" שנעשה דרך מקח ונאסר רק מדרבנן יהיה מותר במקרה כזה:

"וי"ל דהכא אינו נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר דדמי למקח וממכר וה"ק כמו שמותר סאה בסאה דרך הלואה באומר עד שיבא בני משום דסאה בסאה רבית דרבנן ה"נ דרך מקח וממכר אפילו סאה בסאתים מותר באומר עד שיבא בני".

לענייננו חשוב לראות כיצד הבינו התוספות את ההבדל שבין מכר להלוואה. מאחר ובמקרה המופיע בברייתא הלוקח נותן לשולחני סוג אחר של מטבעות, ולא את אותו הסוג שקיבל ממנו^[2], הרי שהעסקה איננה נחשבת להלוואה ודינה הוא כמקח וממכר^[3], וזאת בדומה להסבר הראשון שהצגנו בתחילת המאמר. לכן התירו חכמים לקחת ריבית במקרה כזה אם "יש לו", בדומה לדין של "סאה בסאה" שהותר במצב כזה.

כלומר, המושג מקח וממכר לפי תוספות מתייחס לעסקה שבה מוחלף דבר מסוים בדבר שונה, ואילו היה מדובר בהשבה של דבר מאותו הסוג שניתן ללוקח הרי שזו הלוואה. נראה כי לפי התוספות הגדרת העסקה כמכר או כהלוואה איננה תלויה בכוונתם של הנותן והלוקח או בלשון בה נקטו, אלא בהגדרת תנאי העסקה: עסקה בה מוחלף חפץ ממין אחד בחפץ ממין שונה נחשבת לדעתם כמכר, ואילו נתינת חפץ ממין זהה נחשבת כהלוואה.

מחלוקת הנימוקי יוסף והראב"ד

מדבריו של הנימוקי יוסף ניתן לראות כי הוא הבין את ההבדל בין מקח לבין הלוואה בצורה שונה מאשר תוספות. על דבריו של רב אשי כותב הנימוקי יוסף כי אילו היה מדובר במקרה שבו גם מעותיו של בעל הבית הינן טבועות, אסור היה לבצע את העסקה גם במקרה של "יש לו":

"אבל אילו היה של בעל הבית נמי טבוע אע"פ שיש לו אסור ורבית קצוצה היא ואע"ג דלאו הלואה היא ממש אלא דרך מקח וממכר, דכשאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ה"ל כאילו מוכר לו אותם שבביתו בשביל אלו שנותן לו השתא".

יש לשים לב כי בניגוד לתוספות, הסיבה לכך שהעסקה מוגדרת אצל הנימוקי יוסף כדרך מקח וממכר^[4] איננה קשורה לכך שמדובר בסוג שונה של מטבעות, אלא משום "דהווי ליה כאילו מוכר לו אותם שבביתו" . נראה שהמונח "דרך מקח" (לעומת עסקה שהיא מקח ממש) מתייחס אצלו לאופן שבו בוצעה העסקה, אך למרות זאת אין בכך בכדי להגדיר את העסקה כזו כמכר. אולם למרות שהעסקה נחשבת מבחינתו להלוואה, עדיין יש צורך להבין מה בדיוק באופן שבו התבצעה העסקה הופך אותה, לדעת הנימוקי יוסף, לכזאת שנעשתה "בדרך מקח וממכר". שאלה זו מתחדדת יותר מהמשך דבריו, כאשר הוא מביא את עמדתו החולקת של הראב"ד, לפיה גם כאשר מדובר במעות טבועות תמורת מעות טבועות אחרות, ניתן לקחת תוספת תשלום במקרה של "יש לו" אם הדבר נעשה ב"דרך מקח וממכר":

"ומדברי הראב"ד ז"ל נראה דאפילו במטבע כל שהוא דרך מקח וממכר ויש לו בביתו כי הא שרי דהא דקאמרינן הכא הוה ליה הלואה לאו הלואה ממש קאמר אלא מכר כעין הלואה אבל בהלואה ממש ודאי אע"פ שיש לו אסור כן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל ולא חלקו עליו".

כלומר לדעת הראב"ד מאחר והעסקה בוצעה באופן מסוים ("דרך מקח וממכר") היא איננה נחשבת להלוואה ולכן ניתן לקחת תוספת תמורת האיחור בתשלום^[5]. כאן השאלה בדבר משמעותו של הביטוי "דרך מקח" הופכת משמעותית יותר, שכן יש לו השלכה מעשית: עסקה שבוצעה באופן כזה נחשבת לדעת הראב"ד כמקח לכל דבר (למרות שמדובר במעות תמורת מעות) ובמקרה של "יש לו" ניתן לדעתו אף לקחת תוספת שאיננה נחשבת ריבית.

ניסיון לביאור שיטת הראב"ד

יתכן כי הסיבה לכך שהמקרה של השולחני המובא בברייתא הוגדר על ידי הנימוקי יוסף והראב"ד כ"דרך מקח וממכר" קשורה להצעה השנייה שהצענו בתחילת המאמר להבחנה בין מקח לבין הלוואה, לפיה מקח, בניגוד להלוואה, עוסק בהתחייבות למתן חפץ מסוים, ולא בשווי כספי. אם נתבונן שוב במקרה המובא בברייתא, נראה כי בעל הבית הלוקח מעות מן השולחני מתחייב לתת לו בתמורה "ממעות שיש לי בביתי^[6]". כלומר, אין כאן התחייבות למתן שווי כספי, אשר הינו גבוה יותר מזה שנטל מן השולחני, אלא התחייבות לנתינת מטבעות מסוימות שנמצאות בביתו.

השלכה שעשויה להיות להבדל זה מעבר לשאלת הריבית היא שאלת האחריות: נניח כי לאחר שבעל הבית התחייב לתת לשולחני את המעות שבביתו הן נגנבו או אבדו. האם במקרה כזה הוא יתחייב לשלם את הסכום או לא? אילו ההתחייבות הייתה על שווי כספי, הרי שהתשובה לכך חיובית, שכן העובדה שנגנבו מעות כלשהן לבעל הבית אינה מעלה ואינה מורידה לעניין ההתחייבות שהוא נתן לשולחני בדבר תשלום של סכום כסף מסוים. אולם אם מדובר בהתחייבות לנתינת המטבעות המסוימות שיש בביתו, יתכן שהוא יהיה פטור מלשלם לשולחני. דבר זה עשוי להסביר מדוע מותר לדעת הראב"ד לקחת תוספת תשלום במקרה כזה מבלי שהדבר יחשב לריבית. שכן התוספת שנותן בעל הבית איננה ניתנת בגלל פער הזמן אלא בגלל לקיחת הסיכון מצדו של השולחני. אולם הדבר מותנה בכך שהעסקה אכן תתבצע ב"דרך מכר".

אם כן ראינו שתי דרכים להבנת ההבדל בין מקח וממכר לבין הלוואה. כעת ננסה להראות כיצד באות לידי ביטוי שתי הבנות שונות אילו בסוגיה נוספת, והיא סוגיית "המרבה בפירות" המופיעה בפרק "איזהו נשך".

סוגיית "המרבה בפירות"

המשנה בתחילת פרק "איזהו נשך" מסבירה את ההבדל בין ריבית שנאסרה מדאורייתא לבין ריבית שאסורה מדרבנן בלבד[7]. על מנת להסביר מהי הריבית שנאסרה מדרבנן מביאה המשנה את המקרה הבא:

"ואיזהו תרבית - המרבה בפירות. כיצד? לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור, וכן השער, עמדו חטין בשלשים דינרין, אמר לו: תן לי חטיי, שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין, אמר לו: הרי חטיך עשויות עלי בשלשים, והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו"

המשנה מדברת על עסקה אשר מורכבת משני שלבים^[8]:

שלב א': אדם מעוניין לקנות מחברו חיטים בשווי דינר זהב (כלומר עשרים וחמישה דינרי כסף). אדם זה נותן למוכר את דינר הזהב על מנת שהמוכר ייתן חיטים בכל ימות השנה בשווי זה^[9].

שלב ב': לאחר מכן מחיר החיטים עולה לשלושים דינרי כסף, והקונה תובע מהמוכר את חיטיו, שכן הוא רוצה למכרם ולקנות בהם יין^[10]. המוכר מציע לקונה להמיר את החוב של החיטים בחוב אחר של יין אשר שוויו  שלושים דינרי כסף (כשווי החיטים שחייב לו), כאשר יין זה איננו נמצא ברשותו ברגע ההתחייבות. על פי המשנה הדבר נאסר.

לפי פירושו של רש"י למשנה עולה כי על מנת שניתן יהיה לפסוק על החיטים יש צורך שיתקיים אחד משני התנאים: או שהדבר שעליו רוצים לפסוק ימצא ברשותו של הנותן, או שהוא איננו ימצא ברשותו אבל יצא השער שלו ובנוסף תתבצע גם נתינת מעות^[11]. מאחר ובשלב השני של העסקה שני התנאים הללו אינם מתקיימים, אסור להמיר את חוב החיטים בחוב של יין, מחשש שיעלה מחירו.

הגמרא מעמידה את דברי המשנה כשיטתו של ר' אושעיא:

"דתני רבי אושעיא: הרי שהיה נושה בחבירו מנה, והלך ועמד על גורנו, ואמר: תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חטין. ואמר לו: חטין יש לי שאני נותן לך, צא ועשאן עלי כשער של עכשיו. הגיע זמן חטין למכור, אמר לו: תן לי חטין, שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין, אמר לו: יש לי יין שאני נותן לך, צא ועשאן עלי כשער של עכשיו. הגיע זמן יין למכור, ואמר לו: תן לי ייני, שאני רוצה למוכרו וליקח בו שמן. אמר לו: שמן יש לי שאני נותן לך, צא ועשהו עלי כשער של עכשיו. כולם, אם יש לו - מותר, אין לו – אסור"

גם כאן, בדומה למשנה, מדובר בעסקה המורכבת ממספר שלבים כאשר הלוקח מעוניין להמיר את חובו בחפץ שונה. אולם בניגוד למשנה, שם השלב הראשון הינו מכר, בדבריו של רב אושעיא אף החלק הראשון של העסקה הוא הלוואה. לאחר שהגמרא מסבירה כי המשנה הולכת לשיטתו של ר' אושעיא מופיע המשפט "מהי לקח, לקח בהלוואתו". ביחס למשפט זה של הגמרא נחלקו רש"י והנימוקי יוסף.

הנימוקי יוסף הבין מדברי הגמרא כי האיסור להחליף את חוב החיטים ביין בשלב השני של העסקה, במידה ואין למוכר יין ברשותו, קיים רק במידה ובשלב הראשון של העסקה התבצעה הלוואה (כמו במקרה שמובא בדבריו של ר' אושעיא). לכן, כאשר כתוב במשנה "לקח הימנו חיטים" אין הכוונה כפי שפירשנו קודם, דהיינו שאדם נותן מעות לחברו  במטרה לקנות ממנו חיטים אלא במקרה בו האדם לווה מחברו חיטים. לדעת הנימוקי יוסף, אילו בשלב הראשון הייתה מתבצעת נתינת דמים במטרה לקנות חיטים, יכול היה הקונה להמיר את החוב ביין גם כאשר הוא איננו נמצא ברשותו:

"דכי אסרינן כשאין לו יין דוקא בשלקח בהלואתו מתחלה הוא דאסרינן וכמו שנפרש עכשיו לרבא ולר' אושעיא אבל היכא שבא באיסרו מתחלה שנתן דמים לקנות ממנו חטין מותר לפסוק לו יין כיון שיצא השער וכאילו בא איסרו על היין הוי ושרי דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקלו בו בענין זה שהוא פירות בפירות".

לדבריו מאחר והתבצעה נתינת מעות בשלב הראשון של העסקה, הרי שזה נחשב "כאילו בא איסרו על היין" ולכן גם השלב השני נחשב מקח וממכר, "וכל מקח וממכר אבק ריבית הוא, והקלו בו בעניין זה".

בניגוד לנימוקי יוסף, רש"י (ד"ה ומאי לקח) איננו גורס את המשפט "ומאי לקח? לקח בהלוואתו" המופיע בגמרא:

"ולי נראה דלא גרסינן ליה, ופירוש משובש הוא שנתלה בספר, לפי שראה ברבי אושעיא נושה בחבירו מנה, דשמעינן מינה דאי הוה יהיב ליה השתא זוזי, אפילו אין לו נמי שרי, שבש מתניתין ופירשה בלוקח בהלואתו, ולא היא."

ולכן יוצא מדבריו שגם כאשר בשלב הראשון של העסקה התבצע מכר, ישנו איסור להמיר את חוב החיטים ביין בשלב השני שלה במידה ואין למוכר את היין ברשותו.

ניסיון לביאור המחלוקת

הנימוקי יוסף סבור כי אילו התבצעה נתינת מעות במטרה לרכוש את החיטים בשלב הראשון הרי שהעסקה כולה על כל שלביה מוגדרת כמכר, גם לאחר החלפת החיטים ביין. על מנת שעסקה שהחלה כמכר תהפוך להלוואה תוגדר, יש צורך לזקוף את החוב במלווה באופן מפורש. אולם אילו המוכר רק "מעמיד החיטים" אין בכך בעיה שכן העסקה עדיין נחשבת למכר:

"שכשבא לפסוק על היין לא העמיד החטין עליהם דא"ה הוה שרי כיון דמתחלה באיסרו בא לידו כדאמרינן אלא הכא ה"ק שהמעות שנתן לו בעד חטין זקפן עליו במלוה והיינו בא לחוב בדמיהן דאמר רבא כשפסק לו יין על אותה מלוה הוא דאמרינן דכשאין לו יין אסור דאף על פי שמתחלה בא באיסרו מכל מקום כיון שזקפן עליו במלוה איפסיק ליה איסר דמעיקרא"

אצל רש"י נראה שהמצב שונה, והוא מבין שעצם ההחלפה של החיטים ביין היא זו שהופכת את דמי החיטים למלווה.

יתכן וניתן להסביר את יסוד המחלוקת ביניהם על פי שתי ההגדרות שהצענו לעיל למונח "מקח וממכר". יתכן כי רש"י מבין שמכר הוא עסקה שמתייחסת לחפץ מוגדר כלשהו בעוד שהלוואה עוסקת בשווי. על פי הסבר זה, בשלב הראשון של העסקה הוגדר על ידי שני הצדדים כי נתינת המעות בוצעה בתמורה למתן החיטים. כאשר בשלב השני מבקש הנותן להמיר את החיטים ביין הוא למעשה הופך את החוב שיש לו כלפי המקבל לחוב כספי (וזאת מאחר ויש כאן נתינה של משהו בשווי המעות שניתנו ולא החפץ עצמו). לכן על פי הבנה זו אין אפשרות לבצע החלפה של החפץ הנקנה בחפץ אחר מבלי שהדבר יהפוך להלוואה. לעומת זאת את שיטת הנימוקי יוסף ניתן אולי להבין על פי שיטת התוספות שהזכרנו קודם, הרואה את המכר כעסקה בה מוחלף דבר מסוים בדבר אחר. גם כאשר מחליפים את החיטים ביין עדיין מדובר במכר שכן זהו חפץ ששונה מן המעות שניתנו בתחילה. לכן, אם התבצע מכר בשלב הראשון של העסקה, היא תישאר כזו כל עוד ניתן ללוקח דבר מה שונה מהמעות שהוא נתן.

מקח לעומת הלוואה בדברי האחרונים

השולחן ערוך ביו"ד סימן קע"ג סעיף ו' כותב:

"היו חמריו ופועליו תובעים אותו בשוק, ואמר לשולחני: תן לי דינר טבוע (פירוש דינר שיש עליו צורה ויוצא בהוצאה) לפרעם ואתן לך יותר משוויו מעות שאינם טבועות שיש לי בבית, מותר והוא שיש לו כל דמי הדינר".

על דברים אילו מעיר הרמ"א:

"כל זה לא שרי אלא דינר במעות, דהוי דרך מקח וממכר, אבל מעות במעות דהוי בהלואה, אפילו יש לו הכל, אסור"

כלומר הרמ"א נוקט כשיטת התוספות^[12], לפיה הלוואה הינה נתינה של דבר מסוים בתמורה לנתינה של דבר דומה. על דברים אילו הוסיף הש"ך:

אלא דינר במעות- שאינן טבועות, שהוא מין אחר אבל מעות במעות אע"פ ששניהם אינם טבועות כיון ששניהם מין א' וכן פירות בפירות אסור דה"ל הלואה ולא שרי אלא סאה בסאה אבל לא עודף. כן משמע בפוסקים ומשמע דהיינו מסתמא אבל אם אמר בפירוש הלוה לי שהיא דרך הלואה אפילו פירות בפירות של ב' מינים אסור והיינו דאמרינן לעיל ס"ס קס"ב דאסור ללוות סאה חטין בסאה דוחן אפי' יש לו דוחן ע"ש:

כלומר לדעתו גם אם מדובר במין מסוים תמורת מין אחר הדבר נאסר אם הצדדים נקטו בלשון הלוואה, והדבר הופך את העסקה לכזאת שנעשתה "דרך הלוואה".

בדברי הט"ז ביורה דעה סימן קס"ב ניתן לראות כי לדעתו גם מקרה של סאה תמורת סאה עשוי להתבצע בדרך מכר. לדבריו, מה שאסרו חכמים להלוות סאה תמורת סאה נאסר רק כאשר הדבר נעשה כהלוואה, אולם אם הדבר נעשה בדרך מקח וממכר הרי שהדבר מותר לגמרי:

"נראה לי דדרך מקח מותר דהיינו אם מוכר לו סאה וישלם לו בזמן קצוב סאה אחרת תחתיה דהוה קרוב לשכר ולהפסד דאז אפי' בהלואה אין כאן איסור אלא מדרבנן ממילא כשהוא דרך מקח מותר לגמרי דהא מן התורה מותר בדרך מקח אפילו בקרוב לשכר ורחוק להפסד ובזה מותר אפי' מדרבנן אין שייך לומר מקח טעות כשמתייקר כמו שנזכיר אי"ה בסי' קע"ג סעיף ט' וכ"כ בהדיא בנמוקי יוסף תחילת הפרק וז"ל דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקילו בו בענין זה שהוא פירות בפירות עכ"ל"

מדברי הט"ז עולה כי גם כאשר מדובר בנתינת חפץ בתמורה לאותו החפץ עצמו, ניתן להתייחס לעסקה כמקח ולא כהלוואה, וזאת בניגוד לשיטתם של התוספות. על דברים אילו של הט"ז הקשה האגרות משה (יו"ד חלק ג', הלכות ריבית סימן קס"ב):

"ולכאורה לא מובן, דכי דרך מקח ודרך הלואה בלישנא תליא? הא מסתבר דבהמציאות מה שהתנו איירי, דמקח הוא כשמוכר לאחד חטים והקונה מתחייב בתשלומין שהוא בזוזי ויכול לשלם גם בכל דבר שיהיה אז בשיוי הזוזי שהתנו ואז אף כשישלם בזמן ההוא בחטים שהוא המין שקנה ואף אם הם ממש אותן חטים שקנה נמי הוא תשלומי המקח, אך יכולין להתנות תנאי בהתשלומין דישלם לו דוקא בדבר מיוחד אבל א"כ הוא דוקא כשהתנה על מין אחר ממה שמכר לו, דלהתנות שישלם דוקא בחטים שהוא אותו דבר שקנה לא שייך זה למעשה מקח, אלא הוא ענין הלואה דפרעון דסתם הלואה הוא דוקא לשלם לו באותו המין ובאותו המשקל שלקח"

לפי האגרות משה, לא ניתן להתייחס לעסקה כאל מכר רק משום ששני הצדדים נקטו בלשון "מכר" במקום לשון "הלוואה" אלא הדבר תלוי במציאות, כלומר בתנאי שהתנו ביניהם. אם התנאי הוא שהלוקח חייב להשיב לנותן דווקא באותו המין שלקח ממנו אז לא ניתן להתייחס לעסקה זו כמקח, משום שעסקה כזו היא במהותה הלוואה:

"לכן מסתבר אף כשאמר בלשון מקח בתנאי שלא יוכל לשלם בשום דבר אלא בהחטים שלקח ובאותו משקל הוא מעשה הלואה, ואם יאמר בלשון הלואה ויתנה שישלם בדמים ובכל דבר כשיוי הדמים הוא מעשה מקח, וא"כ יש לאסור במכר לו סאה בתנאי שישלם לו לזמן הקצוב דוקא בסאה חטים שנותן לו עתה דהוא הלואה ממש שיש לאסור מדרבנן באיסור דסאה בסאה"

נראה כי האגרות משה הבין את ההבדל בין מכר להלוואה כהבנתם של התוספות, לפיה מכר הינה עסקה בה מוחלף דבר מסוים בדבר אחר. אולם יתכן כי הט"ז הבין שנתן לבצע מכר גם כאשר מדובר בהתחייבות לתת דבר הזהה לזה שהתקבל על ידי הנותן, בתנאי  שמדובר בהתחייבות למתן חפץ מוגדר ולא שווי. במקרה בו עוסק הט"ז, אם הלוקח מתכוון להחזיר סאה חיטים, פירוש הדבר שהוא מתחייב להשיב דווקא חיטים ולא את שווים^[13]. כלומר יתכן כי ניתן להסביר את הט"ז כפי שהסברנו את שיטת הראב"ד, וזאת על פי ההסבר השני שהצענו להבדל בין מקח וממכר לעומת הלוואה.

סיכום

א. הצענו שני הסברים להבנת ההבדל בין מקח לבין הלוואה. האחד רואה בהלוואה עסקה בה ישנה נתינה של מין מסוים בתמורה לדבר מאותו המין, ואילו השני רואה בהלוואה עסקה שעוסקת בשווי ולא בחפץ מוגדר.

ב. ניסינו להראות כיצד שני הסברים אילו באו לידי ביטוי בדבריהם של הראשונים: שיטת התוספות היא בפי ההסבר הראשון, ואילו את שיטתו של הראב"ד המובאת בנימוקי יוסף ניסוינו לבאר על פי ההסבר השני.

ג. הצענו השלכה שעשויה להיות להגדרת העסקה כמכר או כהלוואה מעבר לדיני ריבית, והיא שאלת האחריות על החפץ. השלכה זו עשויה להסביר את ההיתר לקחת תוספת תשלום במקרה של מכר.

ד. על פי הסברים אילו ניסינו לבאר את מחלוקתם של הט"ז והאגרות משה בנוגע למקרה של "סאה בסאה" שנעשית דרך מקח וממכר ולא כהלוואה.

--------------------------------------

[1] למרות שנראה כי בתחילת דבריו מגדיר רש"י את העסקה כהלוואה, ועל כן ניתן היה לחשוב שלדעתו מדובר באיסור תורה ממש, הרי שבהמשך דבריו הוא מציין כי הלוואה זו התבצעה "דרך מקח וממכר" ולאחר מכן הוא מביא את הכלל "כללא דרביתא כל אגר נטר ליה אסור" שמתייחס בדרך כלל לאיסור דרבנן. לכן נראה שכאשר רש"י אומר כאן 'הלוואה' אין כוונתו להלוואה ממש, אלא למקח בו ישנו איסור ריבית מדרבנן.

[2] יש להעיר כי מדברי התוספות עולה תפיסה שונה ביחס לסוגי מטבעות שונים ביחס לתפיסה שלנו כיום. בתפיסה שלנו היום גם מטבעות שונים (למשל אגורות לעומת שקלים) נחשבים כמין אחד, לעומת התפיסה שהייתה כנראה בעבר, לפיה מעות ודינר אילו ממש שני סוגים שונים. נראה שההבדל  נובע מכך שבעבר השווי של המטבע היה קשור לחומר שממנו הוא היה עשוי, בעוד שכיום מטבעות מייצגים שווי בלבד.

[3] אמנם התוספות כותבים "דמי למקח וממכר" ואולי כוונתם לומר שאין זה מקח ממש.

[4] מן הביטוי "לאו הלוואה ממש אלא דרך מקח וממכר" לא לגמרי מובן האם הנימוקי יוסף תפס את העסקה הזו כמקח או כהלוואה. מתחילת דבריו נראה שהוא סובר שמדובר בהלוואה שכן הוא כותב שמקרה כזה "אסור, וריבית קצוצה היא" כלומר נראה שלדעתו זה איסור תורה ממש, למרות שמדובר ב"דרך מקח וממכר".

[5] אפשר אולי להסביר את המחלוקת בין הראב"ד לבין הנימוקי יוסף באופן הבא: לדעת הנימוקי יוסף מדובר בעסקה שבמהותה היא הלוואה, למרות שהיא נעשית בדרך מקח וממכר, ואילו הראב"ד סובר שאם הדבר נעשה בדרך מקח וממכר אז זה נחשב למקח, שנעשה כעין הלוואה. כלומר אצל שניהם ישנו מושג של "דרך מקח" שמתייחס לאופן שבו בוצעה העסקה על ידי שני הצדדים אולם הם חלוקים ביניהם מה קובע את סוג העסקה: לפי הראב"ד זו הדרך בה בוצעה העסקה, ואילו לפי הנימוקי יוסף זו מהות העסקה עצמה.

[6] יתכן כי לכך התכוון הנימוקי יוסף כאשר הוא כתב "דה"ל כאילו מוכר לו אותם שבביתו" כלומר למרות שאין זו מכירה, הרי שזה נחשב כעין מכירה משום שהתחייב לתת לשולחני את המעות המסוימות שבביתו.

[7] למרות שהמשנה מדברת על ההבדל שבין "נשך" ו"תרבית", הגמרא מסבירה שהכוונה איננה למונחים נשך ותרבית כשלעצמם (האסורים שניהם מן התורה) אלא להבדל בין ריבית דאורייתא לריבית דרבנן

[8] אנו נסביר כעת את דברי המשנה על פי פירושו של רש"י. ישנן דרכים נוספות להבנת הסוגיה ואנו נציגן בהמשך המאמר.

[9] מדובר במקרה ש"יצא השער" ועל כן זה מותר גם אם אין למוכר חיטים באותו הרגע, על פי דברי המשנה המופיעה בדף ע"ב עמוד ב': "אין ]וסקין על הפירות עד שיצא השער. יצא השער פוסקין ואף על פי שאין לזה יש לזה".

[10] אילו המוכר היה נותן לו אותם, לא היה בכך חשש ריבית (וזאת למרות שהמוכר החזיר לקונה סכום גדול יותר ממה שקיבל ממנו) ראו רש"י בדף ס' ע"ב, ד"ה "אמר לו תן לי חיטיי".

[11] משום שלמרות שאין ברשותו חיטים כעת, הרי שיכול לקנות מיד במעות שקיבל ("אף על פי שאין לזה יש לזה), ראו רש"י בדף ס"ג ע"א, ד"ה "יש לו מותר".

[12] גם כאן ניתן להבחין בהבדל בין תפיסת הכסף שלנו כיום לתפיסה שעולה מדבריו, ראו לעיל הערה 2.

[13] יש לשים לב כי במקרה הזה לא מדובר בשווי כספי אלא בשווי שנמדד ביחידות של סאה חיטים, אולם עדיין מדובר בשווי.